"השנית" ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] גם "בכל שנה ושנה" ואין די בראיה אחת. דאי [שאם] היה מביא ראיה רק מ"בכל שנה ושנה" הוה אמינא כי קושין [הייתי אומר כמו קושייתנו] שהקשינו מדוע לא נעשהו סמוך לשבט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במה שנאמר "השנית". ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] "השנית" בלבד הוה אמינא בתחילה [הייתי אומר כי מלכתחילה] יש לעשות פורים בראשון ובשני יחד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "בכל שנה ושנה", לומר שאף בשנת העיבור, כבכל שנה ושנה, עושים רק פעם אחת.

ושואלים: ור' אליעזר בר' יוסי האי [מלה זו] "השנית" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה] ומה דורש הוא מזה? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרכה לו] לדרשה של רב שמואל בר יהודה, שאמר רב שמואל בר יהודה: בתחילה קבעוה את שמחת הפורים בשושן בלבד, ולבסוף בכל העולם כולו, על פי אגרת הפורים השנית.

א אגב דברי רב שמואל בר יהודה לענין קביעת חג הפורים, מובא עוד, אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות, כלומר, עשו את חגיגת הפורים וקריאת המגילה תקנה לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, שהרי במגילה מסופר נצחון היהודים על הגויים, ומוטב שלא נפרסם את הדבר. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס, ואם כן ידוע כבר הדבר בעולם וראוי שגם בישראל יעשו כן.

מסופר: רב ורב חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו [היו שונים], ומעירים: בכוליה [בכל] סדר מועד כל מקום שנמצא כי האי זוגא [בדומה לזוג הזה] של ארבעת החכמים חלופי [מחליפים] את ר' יוחנן ומעייל [ומכניסים] במקומו את ר' יונתן, וכך אמרו: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: כבר נאמר "הלא כתבתי לך שלישים" (משלי כב, כ), לומר: שלישים ולא רבעים, כלומר, שיש להזכיר את מפלת עמלק שלוש פעמים, וכיון שהיא נזכרת בשלושה מקומות במקרא, אין צורך להוסיף לה עוד מקור רביעי,

עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, ומה נאמר? "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז, יד), וכך דרשו: "כתב זאת" — מה שכתוב כאן בספר שמות ובספר משנה תורה (ספר דברים) שהוא הדבר הכתוב בתורה, "זכרון" — מה שכתוב בנביאים בענין זה, "בספר" — מה שכתוב במגלה, ואם כן המגילה היא הזכרה שלישית ולא רביעית. שכל שנזכר בתורה בענין זה נחשב אחד.

ומעירים: כתנאי [כתנאים] שנחלקו בענין זה, שהיו שדרשו: "כתב זאת" — מה שכתוב כאן בספר שמות, "זכרון" — מה שכתוב במשנה תורה, "בספר" — מה שכתוב בנביאים. אלו דברי ר' יהושע. ואילו ר' אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" — מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" — מה שכתוב בנביאים, "בספר" — מה שכתוב במגילה, וגם כאן נחלקו אם למגילה יש תוקף וקדושה כשאר ספרי המקרא.

ב ואמר רב יהודה אמר שמואל: אף שגזרו חכמים שכתבי הקודש יטמאו את הידים הנוגעות בהם כדי להרחיק את הספרים מן התרומה, מכל מקום מגילת אסתר אינה מטמאה את הידים, לפי שלא נתקדשה בקדושת כתבי הקודש.

ושואלים: למימרא [האם לומר מכאן] שסבר שמואל שמגילת אסתר לאו [לא] ברוח הקודש נאמרה? והאמר [והרי אמר] שמואל עצמו שאסתר ברוח הקודש נאמרה! ומתרצים: נאמרה לקרות, שעצם המגילה ברוח הקודש נקבעה ומשום כך יש לקרוא אותה ברבים ואולם לא נאמרה ליכתוב, כלומר, שאין הדברים הכתובים מקודשים באותיותיהם שתהא בהם קדושת כתבי הקודש.

מיתיבי [מקשים על כך], מן המשנה, ששנינו, ר' מאיר אומר: ספר קהלת — אינו מטמא את הידים, שאין בו קדושת כתבי הקודש ומחלוקת בשיר השירים אם מטמא. ר' יוסי אומר: שיר השירים מטמא את הידים, ומחלוקת היא בקהלת. ר' שמעון אומר: קהלת הוא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שלבית הלל הוא מטמא ולבית שמאי אינו מטמא, אבל רות ושיר השירים ואסתר לכל הדעות מטמאין את הידים. הרי משנה מפורשת שלדעת הכל אסתר מטמא את הידים. ומשיבים: הוא שמואל שאמר את דבריו, היה זה כשיטת ר' יהושע שהובאה קודם, שמגילת אסתר לא נתקדשה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא אבל אינה ברוח הקודש, אמרו לו: ודאי ברוח הקודש נאמרה, שמגילת קהלת נבחרה משום כך משאר דברי שלמה, שהרי וכי זו בלבד אמר? והלא כבר נאמר: "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף" (מלכים א' ה, יב) הרי שאמר שלמה משלים הרבה ורק חלק מהם אספו במקרא ובודאי יחודם של אלה הוא בכך שברוח הקודש נאמרו. ואומר: "אל תוסף על דבריו" (משלי ל, ו).

ושואלים: מאי [מה] מדוע מוסיף "ואומר"? הרי לכאורה הראיה הראשונה מספקת! ומשיבים: וכי תימא [ואם תאמר]: מימר טובא [לומר הרבה] אמר, אלא שהעלה על הכתב רק דברים מסויימים, דאי בעי [שאם רצה] להעלות על הכתב דבר מסויים — אכן איכתיב [נכתב], ודאי בעי [ואם רצה] שלא להעלות על הכתב דברים אחרים — לא איכתיב [נכתב], ולכן לא נשארו כל דבריו. תא שמע [בוא ושמע], ממה שנאמר: "אל תוסף על דבריו", לומר שאם אסור להוסיף עליהם, משמע שברוח הקודש נאמרו.

תניא [שנויה ברייתא] ר' אליעזר אומר: מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: "ויאמר המן בלבו" (אסתר ו, ו) שאם אינה מרוח הקודש — מניין אם כן ידעו מה חשב המן בלבו? ר' עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" (אסתר ב, טו), וכיצד ידעו זאת, אם לא ברוח הקודש?!

ר' מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר בענין הקשר שקשרו בגתן ותרש על אחשורוש: "ויודע הדבר למרדכי" (אסתר ב, כב), וכיצד נודע לו? ודאי ברוח הקודש. ר' יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: "ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, טו) וכיצד ידעו מה קרה בכל העולם? אלא ודאי ברוח הקודש הוא.

אמר שמואל: אי הואי התם, הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו [אילו הייתי שם בין התנאים הייתי אומר דבר שהוא עדיף מכולם] והוא, שנאמר במגילה: "קימו וקבל" (אסתר ט, כז) וכבר דרשוהו: קימו למעלה מה שקיבלו למטה, ודבר זה יכול להיאמר רק ברוח הקודש.

אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא [לכולם יש פירכה] לסתור את דבריהם, לבר [חוץ] מלדברי שמואל דלית ליה פירכא [שאין לו פירכה], ומסבירים מה היא הפירכה: שמה שאמר ר' אליעזר כיצד ידעו מה חשב המן בליבו — סברא הוא שהרי לא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה [לא היה אדם שחשוב למלך כמותו] והאי כי קא מפיש טובא [וזה שהירבה הרבה] ואמר "יביאו לבוש מלכות" (אסתר ו, ח) — אדעתיה דנפשיה קאמר [על דעת שיעשו זאת עבור עצמו אמר].

וכן מה שאמר ר' עקיבא כיצד ידעו שמצאה חן בעיני הכל — דלמא [שמא] יש להבינו מסברה וכדברי ר' אלעזר, שאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כבת אומתו, ולכן סביר להניח שמצאה חן בעיני הכל.

והא [וזה] שאמר ר' מאיר הלומד מזה שנודע דבר הקשר על אחשוורוש למרדכי — דלמא [שמא] היה הדבר כדעת ר' חייא בר אבא, שאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו ודיברו זה עם זה בשפתם ומרדכי שהיה בקי בלשונות רבות, הבין מה הם מדברים.

והא [וזה] שאמר ר' יוסי בן דורמסקית מהיכן ידעו מה קרה בכל העולם בענין הביזה — דלמא פריסתקי שדור [שמא שליחים שלחו] והם שהודיעו להם. אלא הראיה שמביא שמואל שקיימו למעלה מה שקיבלו למטה, ודאי לית ליה פירכא [אין לו פירכה]. אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי [טוב פילפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות], שהוא טעים יותר מכולן.

רב יוסף אמר מהכא [מכאן] יש ראיה שהמגילה נכתבה ברוח הקודש, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (אסתר ט, כח) וקביעה החלטית זו ודאי שאינה יכולה להיאמר אלא ברוח הקודש. רב נחמן בר יצחק אומר מהכא [מכאן], מסופו של פסוק זה, שנאמר: "וזכרם לא יסוף מזרעם".

ג שנינו במשנה, שנותנים מתנות לאביונים. תני [שנה] רב יוסף בברייתא, נאמר: "ומשלח מנות איש לרעהו" (אסתר ט, כב) ומדקדוק הלשון משמע: שתי מנות אפילו לאיש אחד, די בהן לצאת ידי חובה. ומה שנאמר "ומתנות לאבינים" (אסתר ט, כב), משמע — שתי מתנות לשני בני אדם לפחות.

מסופר: ר' יהודה נשיאה [הנשיא] שדר ליה [שלח לו] בפורים לר' אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא [ירך של עגל משולש, שהוא שלישי לאמו, וקנקן יין], שלח ליה [לו] ר' אושעיא דברי תודה: