יש אחריה היתר, שלאחר שחרבה שילה הותר להקריב בבמות וקדושת ירושלים אין אחריה היתר, שאף שחרב בית המקדש אסור להקריב בבמות בכל מקום.

א גמרא אמר ר' יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו שבמצרים בזמן הזה, ומעירים: קסבר [סבור הוא] שבית חוניו לאו [לא] בית עבודה זרה היא אלא מקדש לה' ממש, וקא סבר [והוא סבור גם כן] שקדושה ראשונה שנתקדשה ירושלים קידשה לשעתה בלבד ולא קידשה לעתיד לבוא, ולכן לאחר שחרב המקדש בירושלים, אין בה עוד קדושה עד שאסור להקריב בכל מקום אחר. ומשום כך בית חוניו הוא מקום כשר להקרבה.

והמקור להלכה זו דכתיב [שנאמר]: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ט), ודרשו: "מנוחה" — זו שילה, "נחלה" — זו ירושלים, מקיש [משווה] הכתוב נחלה למנוחה; מה מנוחה שבשילה יש אחריה היתר הקרבה בבמות, אף נחלה יש אחריה היתר הקרבה בבמות.

ומספרים: אמרו ליה [לו] לרבי יצחק: אמרת הלכה זו לגבי בית חוניו? אמר להו [להם] לא אמרתי. אמר רבא בלשון שבועה: האלהים! אמרה רבי יצחק, וגמירנא לה מיניה [ואני עצמי למדתי אותה ממנו].

ושואלים: ומאי טעמא קא הדר ביה [ומה טעם חזר בו] והכחיש את העניין? משום קשיא [קושיה] שהקשה עליו רב מרי — דמותיב [שהקשה] רב מרי, שהרי שנינו במשנתנו: קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים — אין אחריה היתר. ועוד תנן [שנינו]: משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא ירושלים היתה להם לנחלה לעולם.

ומעירים: לגופו של דבר תנאי [מחלוקת תנאים] היא בעניין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' אליעזר: שמעתי שכשהיו בונין את בית המקדש השני, כשבנו את ההיכל היו עושין קלעים מחיצות ארעיות להיכל, וקלעים לעזרה עד שבנו אותם בנין אבן. אלא שבהיכל היו הבנאים בונין כשהם עומדים מבחוץ ולא נכנסו פנימה, ובעזרה בונין היו הבנאים עומדים בשעת הבניה אפילו מבפנים.

ואמר ר' יהושע: שמעתי שמקריבין קרבנות על המזבח אף על פי שאין בית, וכן אוכלין קדשי קדשים במקום העזרה אף על פי שאין קלעים, וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף על פי שאין חומה בפועל, מפני שקדושה ראשונה שנתקדשה ירושלים קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ולכן, אף שהחומות אינן קיימות, מכל מקום הקדושה לא בטלה. ומדייקים: מכיוון שר' יהושע אומר שקדושה ראשונה לא בטלה — מכלל הדברים אתה למד כי ר' אליעזר סבר שלא קידשה לעתיד לבוא, ונמצא אם כן שכבר נחלקו תנאים בדבר זה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דלמא דכולי עלמא [שמא לדעת הכל] גם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, אלא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר [וחכם זה, מה ששמע במסורת אמר, וחכם זה, מה ששמע במסורת אמר] ואינם חולקים כלל זה על זה. וכי תימא [ואם תאמר] אם כן קלעים לר' אליעזר למה לי? שהרי הקדושה במקומה גם ללא הקלעים, והתשובה היא — לצניעותא בעלמא [לצניעות בלבד] שאין זה נאה שהמקום המקודש יהיה גלוי לעין כל ולכן מסתירים אותו בקלעים.

אלא, אם מחלוקת תנאים היא בנושא — כי הני תנאי [כמו תנאים אלו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: למה מנו חכמים במסכת ערכין את אלו העיירות שהן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, והלא הרבה יותר היו שם? והטעם — שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום, אבל הראשונות המנויות בספר יהושע בטלו מיחודן משבטלה (חרבה ישוב) הארץ כשיצאו לגולה. אלמא קסבר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה שאמר ר' ישמעאל בר' יוסי עצמו: וכי אלו בלבד היו ערים מוקפות חומה שנימנו שם במשנה? והלא כבר נאמר: "ששים עיר כל חבל ארגב" (דברים ג, ד) וכתיב [ונאמר] על אלו: "כל אלה ערים בצרת חומה גבהה דלתים ובריח" (דברים ג, ה), משמע שהיו הרבה מאוד ערים מוקפות חומה. אלא למה מנו חכמים דווקא את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום.

ותוהים: קידשום?! אם קדושתם קיימת, מפני מה קידשום?