סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

פירוש שטיינזלץ

תניא נמי הכי [שנויה בריייתא גם כן כך]: ועוד שנה אחרת לבבל להשלים שבעים שנה ועמד דריוש והשלימה. ואחריו בא כורש.

אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא [בחשבון זה], דכתיב [שנאמר]: "בשנה אחת למלכו אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה" (דניאל ט, ב), מדקאמר [ממה שאמר] "בינתי" — מכלל הדברים אתה למד שטעה קודם.

ומעירים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [קשים הפסוקים זה על זה], שהרי באחד כתיב [נאמר]: "מלאת לבבל" (ירמיהו כט, י), וכתיב [ונאמר] באחר: "לחרבות ירושלים" (דניאל ט, ב)!

אמר רבא: שבעים שנה "למלאות לבבל" היה — לפקידה בעלמא [בלבד], לא לבניין בית המקדש אלא לתחילת הגאולה. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "כה אמר כרש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושל ם" (עזרא א, ג) דבר זה היה בשנת שבעים לבבל.

ואגב הזכרת פסוק זה מביאים מה שדרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו" (ישעיהו מה, א), וכי כורש משיח (משוח בשמן המשחה) היה? אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח: קובל אני לך (לפניך) על כורש, וצריך להבין את הפסוק כך: "כה אמר ה' למשיחו" ומה אמר לו למשיח — הרי אני מספר לך על כורש, שאני אמרתי: הוא יבנה את ביתי ויקבץ גליותי ממש, והוא לא עשה כן, אלא והוא אמר: "מי בכם מכל עמו ויעל לירושלים" (עזרא א, ג) שנתן רשות לעלות ולא עשה יותר מזה.

א ושוב חוזרים לפירוש המגילה, נאמר בה: "חיל פרס ומדי הפרתמים" (אסתר א, ג), וכתיב [ונאמר]: "למלכי מדי ופרס" (אסתר י, ב), מדוע בפסוק אחד נסמכו הפרתמים (שהם השרים) למדי, כאילו בידי המדיים היו תפקידי השרים, ואילו בפסוק האחר נסמכה המלוכה למדי? אמר רבא: התפקידים הללו אכן לא היו קבועים בידי עם מסויים, אלא אתנויי אתנו בהדדי [התנו שני העמים, הפרסי והמדי, זה עם זה]: אי מינן מלכי [אם מאיתנו יהיו המלכים] — מינייכו איפרכי [יהיו מכם השרים] ואי מינייכו מלכי [ואם מכם יהיו המלכים]מינן איפרכי [מאיתנו יהיו השרים].

נאמר במגילה: "בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (אסתר א, ד), אמר ר' יוסי בר חנינא: מלמד שלבש אחשורוש בגדי כהונה, והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן]: "יקר תפארת גדולתו" וכתיב התם [ונאמר שם] בבגדי כהונה: "לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב), הרי שבגדי כהונה הם "תפארת" ללובשיהם.

נאמר במגילה: "ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה משתה" (אסתר א, ה), רב ושמואל נחלקו בדבר: חד [אחד מהם] אמר: עיתוי המשתה שערך אחשורוש לבני שושן הבירה, מורה על כך שמלך פיקח היה, וחד [ואחד מהם] אמר: דווקא מדבר זה עצמו נראה שמלך טיפש היה. מאן דאמר [מי שאומר] כי דבר זה מורה על כך שמלך פיקח היה, סבור הוא ששפיר עבד דקריב רחיקא ברישא [טוב עשה שקירב את הרחוקים ממנו תחילה], דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו [שבני עירו כל זמן שירצה יפייס אותם] ולכן צריך לכבד ולפייס תחילה את הרחוקים, ומאן דאמר [ומי שאומר] שטיפש היה — סבור הוא דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא [שצריך היה לקרב את בני עירו תחילה] דאי מרדו ביה הנך, הני הוו קיימי בהדיה [שאם ימרדו בו אלה הרחוקים, הרי אלה הקרובים יעמדו עמו] ואם יהיה להיפך, הרי יאבד בינתיים.

שאלו תלמידיו של ר' שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, כלומר: ישראל) שבאותו הדור כליה עד שנגזרה עליהם גזירה זו? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אחשורוש, ואכלו בה דברים אסורים. אמר להם: אם כן צריך היה להיות העונש שאלה שבשושן שהשתתפו בסעודה — יהרגו, אבל אלה שבכל העולם כולו שלא השתתפו בה אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם שעשה נבוכדנצר, שמסופר שבני כל העולם השתחוו לו, חוץ מחנניה מישאל ועזריה.

אמרו לו: אם כן, שעבדו עבודה זרה וכי משוא פנים יש בדבר שבכל זאת בסופו של דבר נעשה להם נס וניצלו? אמר להם: הם לא עשו עבודה זרה אלא לפנים (למראית העין) עשו כדבר המלך והשתחוו — אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, שהרי לא היה זה אלא איום בלבד ובסופו של דבר בטלה הגזירה. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "כי לא ענה מלבו" (איכה ג, לג) אלא למראית העין.

ועוד נאמר במגילה: "בחצר גנת ביתן המלך" (אסתר א, ה), רב ושמואל נחלקו בדבר, חד [אחד מהם] אמר שהיו במקומות שונים, שמי שהיה לפי מעלתו ראוי לחצר — הביאו אותו לחצר, והראוי לגינה — הביאו אותו לגינה, הראוי לביתן — לביתן. וחד [ואחד מהם] אמר: הושיבן בחצר ולא החזיקתן, שהיו מרובים ולא הספיק המקום, ולכן הושיבם בגינה ואף זו לא החזיקתן, עד שהכניסן לביתן והחזיקתן. ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] כדי להסביר: הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן וכך מתקיים הפסוק במלואו.

נאמר במגילה: "חור כרפס ותכלת" (אסתר ג, ו). ושאלו: מאי [מהו] "חור"? רב אמר: אריג העשוי חרי חרי [חורים חורים] כמין תחרה, ושמואל אמר: מילת לבנה [צמר לבן נקי] הציע להם, ו"חור" מלשון חיוור — לבן. "כרפס" — אמר ר' יוסי בר חנינא: פירוש הביטוי הוא כרים של פסים.

נאמר: "על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף" (אסתר ג, ו), תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: הראוי לכסף ישב על מיטת כסף, הראוי לזהב — לזהב. אמר לו ר' נחמיה: אין עושים כן, שאם כן אתה מטיל קנאה בסעודה שמקנאים אלה באלה, אלא, הם המיטות עצמן היו של כסף, ורגליהן של זהב ונתקיים בהן "מיטות זהב וכסף" ביחד.

נאמר שם: "בהט ושש" (אסתר ג, ו). אמר רב אסי: "בהט" — נדרש כמו בחט, אלו אבנים שמתחוטטות על בעליהן, אבנים יקרות שגורמות לבעליהן שיחטטו ויחפשו אחריהן, וישלמו תמורתן הון רב. וכן הוא אומר כיוצא בו על גדולת ישראל לעתיד, שיהיו בעיני העמים כ"אבני נזר מתנוססות על אדמתו" (זכריה ט, טז), ומשמעות הביטוי "מתנוססות" הוא מלשון נסיונות, לומר, שאבנים יקרות אינם נמצאות אלא על ידי נסיונות ומאמצים רבים.

"ודר וסחרת" (אסתר א, ו), רב אמר: "דר" פירושו: דרי דרי [שורות שורות] מסביב, וכן פירוש "סוחרת", מלשון סחור־סחור. ושמואל אמר: אבן טובה יש בכרכי הים ו"דרה" שמה, והושיבה באמצע סעודה ומאירה היתה להם כצהרים. (ו"סוחרת" מלשון סהר = צהר). דבי [חכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה], שכוונת הדבר שקרא דרור לכל בעלי סחורה שהניח להם מן המיסים ("דר וסוחרת").

נאמר: "והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים" (אסתר א, ז), ושואלים: מדוע נקט בלשון "שונים" — "משונים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אמר רבא: יצתה (יצאה) בת קול ואמרה להם: ראשונים, כלומר: בלשצר ואנשיו, כלו מפני שהשתמשו בכלים אלה, כלי המקדש, ואתם שונים (חוזרים ומשתמשים) בהם? נאמר: "ויין מלכות רב" (אסתר א, ז), אמר רב: מלמד שכל אחד ואחד מאורחי המשתה השקהו אחשורוש יין שגדול (רב) הימנו בשנים, כלומר יין ישן ביותר.

נאמר: "והשתיה כדת אין אנס" (אסתר א, ח) ושואלים: מאי [מה פירוש] "כדת"? אמר ר' חנן משום (בשם) ר' מאיר: כדת של תורה היתה השתיה כאן, מה דת של תורה, בדיני הקרבנות — אכילה של המזבח מרובה משתיה שנסכי היין מבחינת הכמות מעטים הרבה מן הקרבן והמנחה — אף סעודתו של אותו רשע היתה בה אכילה מרובה משתיה.

נאמר: "אין אנס" אמר ר' אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו שירגיש עצמו כאילו הוא במדינתו שלו. נאמר: "לעשות כרצון איש ואיש" (אסתר א, ח), אמר רבא: הכוונה היא לעשות כרצון מרדכי והמן, ששניהם היו שרי המשקים באותו משתה וחלוקת היין התבצעה על פיהם. ומדוע מפרשים כך? מרדכי נקרא "איש" דכתיב כן נאמר]: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר" (אסתר ב, ה), והמן אף הוא נקרא "איש", שכן נאמר: "איש צר ואויב המן הרע הזה" (אסתר ז, ו).

נאמר: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש" (אסתר א, ט) ושואלים: מדוע עשתה משתה בבית המלכות שהוא לכאורה מקום הגברים? הרי "בית הנשים" מיבעי ליה [צריך היה לו] להיות, ששם היתה צריכה לעשות את המשתה! אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו כלומר, גם אחשורוש רצה לנאוף עם נשים וגם היא רצתה לנאוף עם גברים, היינו דאמרי אינשי [הוא שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: איהו בקרי ואתתיה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר