"קנקנתום" — הוא הקרוי חרתא דאושכפי [צבע שחור של סנדלים] "דיפתרא" הוא עור דמליח וקמיח ולא עפיץ [שעיבד אותו במלח ובקמח ולא בעפצים], "נייר" — הוא בארמית מחקא, נייר העשוי מגומא.

א שנינו במשנה שהמגילה אינה כשרה עד שתהא כתובה אשורית, ומסבירים: דכתיב [שנאמר]: "ככתבם וכזמנם" (אסתר ט, כז) — משמע ככתבו של עם ישראל.

נאמר במשנה שמגילה נכתבת "על הספר ובדיו", ושואלים: מנלן [מניין לנו] דין זה? ומשיבים: אתיא [בא] נלמד בגזירה שווה של המילים "כתיבה" "כתיבה", כתיב הכא [נאמר כאן] במגילה: "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת" (אסתר ט, כט), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו" (ירמיהו לו, יח), משמע שכתיבה שלימה היא על הספר ובדיו דווקא.

ב משנה בן עיר שהלך לכרך שקוראים בו מגילה בחמישה עשר באדר, ולהיפך: בן כרך שהלך לעיר שקוראים בה בארבעה עשר, אם עתיד לחזור למקומו בפורים — קורא כמקומו, ואם לאו [לא], שאיננו עתיד לחזור למקומו בפורים קורא עמהן עם בני המקום שהוא נמצא בו.

ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? ר' מאיר אומר: קורא את כולה. ר' יהודה אומר: קורא רק מ"איש יהודי" (אסתר ב, ה). ר' יוסי אומר: קורא מ"אחר הדברים האלה" (אסתר ג, א).

ג גמרא אמר רבא: מה שאמרנו שהעתיד לחזור קורא כמקומו, לא שנו כן אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אם אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר אף שבכלל דעתו לחזור למקומו — קורא עמהן. אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את הלכתי זו? דכתיב [שכן נאמר]: "על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר..." (אסתר ט, יט), מכדי כתיב [הלא נאמר]: "היהודים הפרזים", ואם כן למה לי למיכתב [לו לכתוב] עוד "הישבים בערי הפרזות"? אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שהפרוז בן יומו, כלומר, מי שהוא עתה יושב בעיר פרוזה אף על פי שמקומו הקבוע הוא בעיר שאינה כזו נקרא גם הוא פרוז.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] ראיה לגבי אדם שהוא בדרך כלל מוקף ולעת עתה הוא פרוז, אולם זה שהוא בדרך כלל פרוז ורק עתה הוא מוקף מנא לן [מנין לנו] שכן דינו? ומשיבים: סברא הוא, מכיון שהפרוז בן יומו קרוי פרוז, כך גם מוקף בן יומו קרוי מוקף.

ואמר רבא: בן כפר, שלמדנו במשנה הראשונה במסכת שזמן קריאתו הוא ביום שני או חמישי לפני פורים שהלך לעיר, בין כך ובין כך, בין שעתיד לחזור ובין שאינו עתיד לחזור — קורא עמהן, עם בני העיר. אף שכבר הקדים וקרא במקומו ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הוא משנה תמיד ממנהג מקומו? ומשיבים: האי [זה] בן הכפר כבני העיר בעי למקרי [היה צריך לקרוא], אלא ורבנן הוא דאקילו [וחכמים הם שהקלו] על בני הכפרים להקדים קריאתם כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין, אולם הני מילי כי איתיה בדוכתיה [דברים אלה אמורים דווקא כאשר ישנו בן הכפר במקומו], אבל כי איתיה [כאשר הוא נמצא] בעיר — כבני העיר בעי למקרי [צריך הוא לקרוא] ולא כבני הכפר, וחוזר לעיקר דינו, ככתוב במגילה.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: בן כרך שהלך לעיר — בין כך ובין כך קורא כמקומו, ותחילה יש לתקן את הגרסה: בן כרך סלקא דעתך [עולה על דעתך] שתמיד קורא כמקומו?! הלא באם עתיד לחזור תליא מילתא [תלוי הדבר], כבמשנתנו, וברור איפוא שיש לתקן את הברייתא, אלא לאו [האם לא] צריך לגרוס בן כפר, ואם כן משמע מברייתא זו שהוא קורא כמקומו, ולא כדברי רבא!

ודוחים: ולאו תרוצי מתרצת [וכי לא מיישב ומתקן אתה] את הברייתא? שהרי על כורחך חייב אתה לשנות את גירסתה, וכיוון שכך תקן עוד, ותני [שנה] בה: קורא עמהם, ואז תהא הברייתא כדברי רבא.

ד נאמר במשנה שנחלקו חכמים מהיכן קורא אדם את המגילה. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחאי אומר: שמתחילים לקרוא מ"בלילה ההוא" (אסתר ו, א).

אמר ר' יוחנן: וכולן, כל התנאים הללו מקרא אחד דרשו, אלא שהוציאו ממנו מסקנות שונות, שכן נאמר: "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף" (אסתר ט, כט) והחכמים נחלקו בהבנת הביטוי "כל תוקף" מאן דאמר [מי שאומר] שקוראים את המגילה כולה מפרש ש"כל תוקף" הוא תוקפו של אחשורוש ולכן צריכים לקרוא מתחילתה, שמשם מסופר דבר תוקפו של אחשורוש.

ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"איש יהודי", מפרש שהוא תוקפו של מרדכי. ומאן דאמר [ומי שאומר] שקוראים מ"אחר הדברים האלה", מפרש שהוא תוקפו של המן, ומאן דאמר [ומי שאמר] מ"בלילה ההוא" — תוקפו של נס, ומכיון שתחילת הנס באותו לילה בו נדדה שנתו של אחשורוש, על כן יש להתחיל לקוראה משם.

רב הונא אמר: מהכא [מכאן], על פסוק זה מתבססת המחלוקת, נאמר: "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם" (אסתר ט, כו),

מאן דאמר [מי שאומר] שקוראים את המגילה כולה, מפרש את הכתוב כך: מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלים של בית המקדש — "על ככה", והוא משום דחשיב שבעין שנין [שחישב שבעים שנה] לגלות בבל ולא איפרוק [נגאלו] ישראל, ובשל כך חשב שאין להם תקומה. "ומה הגיע אליהם"? דקטל [שהרג] את ושתי, ומכיון שהמגילה נכתבה ונקראת כדי להודיע לדורות הבאים על כל מהלך הדברים שהביאו לכל זה ועל אחריתם של המעורבים בו ודברים אלה מפורשים בחלקם בתחילתה של המגילה, לכך יש לקרוא את כולה.

ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"איש יהודי" כך יש להבין: "מה ראה" מרדכי דאיקני [שהתקנא, שגרם שתבער הקנאה] בהמן וגרם לו שנאה זו? "על ככה", משום דשוי נפשיה [שעשה המן את עצמו] כעבודה זרה, "ומה הגיע אליהם" — דאתרחיש ניסא [שאירע הנס]. ולכך יש לקוראה לדעה זו מ"איש יהודי".

ומאן דאמר [ומי שאומר] שקוראים מ"אחר הדברים האלה", כך הבין: מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים — "על ככה" — משום ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג, ב), "ומה הגיע אליהם" (אסתר ט, כו) — "ותלו אתו ואת בניו על העץ" (אסתר ט, כה), ולכך יש לדבריו לקרוא מהמקום בו מוזכר המן לראשונה.

ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"בלילה ההוא", כך הוא מפרש: מה ראה אחשורוש להביא את ספר הזכרונות? הסיבה היא "על ככה" — דזמינתיה [שהזמינה אותו] אסתר את המן בהדיה [אתו], "ומה הגיע אליהם" — דאתרחיש ניסא [שאירע הנס], ולכך יש להתחיל לקרוא מהמקום בו מוזכרת התחלת הנס.

אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר שקוראים את המגילה כולה. ועוד: ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שקוראים רק מ"איש יהודי" — בכל זאת צריכה שתהא המגילה כתובה כולה.

ה ואמר עוד ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב בענין מגילה: מגילה נקראת "ספר" (אסתר ט, לב) ונקראת "אגרת" (אסתר ט, כט) ללמדנו: נקראת "ספר" — שאם תפרה (חיבר את יריעות הקלף שלה) בחוטי פשתן — פסולה, כשם שספר תורה שנתפר כך פסול. ונקראת "אגרת" — שאם הטיל בה בתפריה שלשה חוטי גידין שבהם תופרים ספרי תורה, אולם אינו אלא תפירה חלקית כשל אגרת — כשרה, ואין צריך לתפור את היריעה בשלימות כבספר תורה. אמר רב נחמן: ובלבד שיהו משולשין, כלומר, שהתפרים יהיו במרחק שוה זה מזה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים האחרים — לא יצא, שצריך שתהיה מגילה בפני עצמה, כדי שיהא ניכר שהוא קורא אגרת מיוחדת זו. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא כשהיריעה שעליה כתובה המגילה לא מחסרא ומייתרא פורתא [חסרה, קצרה או יתירה, ארוכה מעט] מהיריעות של שאר הכתובים ואיננה ניכרת ביניהם, אבל מחסרא ומייתרא פורתא [חסרה או יתירה מעט] בגודל לית לן [אין לנו] בה איסור ורשאי לקרות בה, לפי שהדבר ניכר.

מסופר: לוי בר שמואל הוה קא קרי קמיה [היה קורא לפני] רב יהודה במגילה