הלוא כלל הוא שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואם נעשה כך: ליקרי תרי מהא ותלתא מהך [שיקרא שתים מזו, כל פרשיית השבת ושלושה מזו, מפרשיית ראש חודש], אם כן פשו להו תרי [ישארו להם שני פסוקים] בפרשת ראש חודש, ואמרנו שאין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים!

אמר לו רבא: זו לא שמעתי, כלומר, פתרון לבעיה זו במפורש לא שמעתי, אלא בבעיה כיוצא בה שמעתי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: במעמדות קוראים ביום הראשון את שתי הפרשיות, "בראשית" (בראשית א, א-ה) ו"יהי רקיע" (בראשית א, ו-ח), ותני עלה [ושנויה ברייתא על כך]: פרשת "בראשית" קוראים בשנים, פרשת "יהי רקיע" — באחד.

והוינן [והיינו עוסקים ומתקשים] בה בהלכה זו: בשלמא [נניח] ש"יהי רקיע" קוראים באחד, משום דתלתא פסוקי הוו [ששלושה פסוקים הם], אלא "בראשית" בשנים כיצד? הלוא חמשה פסוקים הוו [הם], ותניא [ושנויה ברייתא]: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים!

ואיתמר עלה [ונאמר עליה] בפתרון בעיה זו, שנחלקו בה האמוראים כיצד נוהגים; רב אמר: דולג, כלומר, השני חוזר וקורא שוב את הפסוק האחרון שקרא קודמו. ושמואל אמר: פוסק, כלומר, מחלקים פסוק אחד לשנים כאילו יש בפרשה שישה פסוקים, וכל אחד קורא שלושה מהם.

ומסבירים את שיטותיהם: רב אמר דולג, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שבמקרה כזה פוסק כשיטת שמואל? קסבר [סבור הוא]: כל פסוקא [פסוק] שלא פסקיה [פסק אותו] משה אנן [אנחנו] לא פסקינן ליה [פוסקים אותו].

ותוהים: ואם כן, לשיטה זו שמואל אמר פסקינן ליה [שפוסקים אותו]? והא [והרי] אמר ר' חנניא קרא (מלמד התינוקות): צער גדול היה לי אצל ר' חנינא הגדול, כלומר, פעמים רבות הייתי צריך לבקש ממנו שיתיר לי לחלק פסוק באמצעו ולהפסיק שם, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין, וכיון שאינם יכולים ללמוד פסוק ארוך שלם, מוטב שיחלקו אותו, כדי שיוכלו ללמדו היטב.

ומשיבים: זה, אינו קושי; התם טעמא מאי [שם מה טעם] התירו — משום שלא אפשר אלא כך, הכא נמי [כאן גם כן] לא אפשר אחרת, ובעל כרחנו יש לחצות פסוק.

ומבארים גם את הצד השני: ושמואל אמר פוסק, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] לא אמר דולג כרב? ומשיבים גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין, שהרי אם יכנס אדם באמצע או יצא באמצע, יחשוב שהתחילו פרשה או שהפסיקו באמצע פרשה בפחות משלושה פסוקים, ולכן מותר לפסוק באמצע שיבינו הכל מה עשו שם.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו לענין קריאת התורה בכלל: פרשה של ששה פסוקים — קוראים אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים — ביחיד. קרא ראשון שלשה פסוקים מפרשה זו — השני קורא שנים מפרשה זו ומסיימה ועוד פסוק אחד מפרשה אחרת. ויש אומרים שאין די בקריאת פסוק אחד מפרשה אחרת, אלא קורא שלשה פסוקים, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים.

ואם איתא [יש מקום] לפתרונות אלה של רב ושמואל, שדולג או פוסק, אם כן למאן דאמר [לדעת מי שאומר] דולג — בפרשה של חמישה נדלוג, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פוסק — נפסוק!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאפשר בהכי [בכך], שאפשר להמשיך ולקרוא הלאה ולפתור את הבעיה בצורה טובה יותר, אבל בראש חודש שיש מספר פסוקים מצומצם המדברים בענין ראש חודש, אין מקום להמשיך ולפתור כך את הבעיה במחלוקת התנאים בקריאת פרשה קטנה.

אמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כשיטת יש אומרים שקורא שלושה פסוקים מן הפרשה הבאה. ועוד אמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! השתא [הרי] ומה אתחלתא [בתחילת פרשה] בפסוק אחד, דקא [שבה] מקיל התנא קמא [הראשון], שאמר קודם שאפשר להוסיף מהפרשה הבאה עוד פסוק אחד בלבד — מחמירי [מחמירים] אותם יש אומרים ולשיטתם אף אין מתחילים פרשה בפחות משלושה, אם כן בשיור בפרשה שבדבר זה מחמיר גם התנא קמא [הראשון], שגם הוא אוסר להשאיר פחות משלושה פסוקים, לא כל שכן דמחמירי [שמחמירים] יש אומרים?! וכיון שפסק כשיטת יש אומרים, מה טעם חזר ופסק בשיור?

ומשיבים: הדבר אינו פשוט כל כך, ומדוע — מהו דתימא [שנאמר]: נכנסין שכיחי [מצויים], שמצוי שיאחר אדם ויכנס באמצע קריאת התורה, ולכן יש מקום להחמיר כשמתחילים פרשה, אבל יוצאין לא שכיחי [מצויים], שאין זה מן הראוי דמנחי [שמניחים] ספר תורה ונפקי [ויוצאים], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] ר' יהושע בן לוי, שגם יש אומרים חוששים ליוצאים ולכן אין משיירים בפרשה בפחות משלושה פסוקים.

ושואלים אם כן, התנא קמא [הראשון] מאי שנא שיורי [במה שונה שלשייר] בפרשה פחות משלושה פסוקים הוא שלא [שאינו] מתיר — משום שהוא חושש מפני היוצאין, אם כן אתחולי נמי [להתחיל גם כן] לקרוא פרשה חדשה בפחות משלושה יש לחשוש, גזירה משום הנכנסין, ומדוע אינו חושש לכך? אמרי [אומרים] בתשובה לכך: מאן דעייל שיולי שייל [מי שנכנס באמצע שואל] כיצד קראו עד כאן, ומסבירים לו שהקורא התחיל עוד בפרשה הקודמת. ולכן לא יבוא לטעות ולחשוב שהפרשה הזו פסוקה באמצע.

שלח ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רבא לרב יוסף באמצעות שליח, שאלה זו ביחס לקריאת פרשה קטנה בשנים: הלכתא מאי [הלכה מהי בזה]? שלח ליה [לו]: הלכתא [ההלכה היא]: דולג, כרב, והקורא בתורה אמצעי הוא שדולגן ולא האחרון, כדי שלא יצטרכו לשייר בפרשה.

א שנינו במשנה: זה הכלל, כל שיש בו קרבן מוסף ואין בו איסור מלאכה קוראים שלושה וכו'. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: תענית צבור, בכמה קוראים? וצדדי השאלה: ראש חדש ומועד דאיכא [שיש בהם] קרבן מוסף — קוראים ארבעה, אבל הכא [כאן] בתענית ציבור דליכא [שאין] קרבן מוסף — לא, ויקראו רק שלושה. או דלמא הכא נמי [שמא כאן גם כן] הלא איכא [יש] מוסף תפלה, שבתעניות הציבור הגדולות היו מוסיפים תפילת "עננו", וכיון שיש בה תוספת ("מוסף") זו, צריך לקרוא בארבעה.

ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר במשנתנו: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, ונדייק מכאן הא [הרי] בתענית צבור — שלשה בלבד! ודוחים: אימא רישא [אמור את ראשה] של המשנה, נאמר בה: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קוראין שלשה, ומכאן נדייק להיפך: הא [הרי] בתענית צבור קוראים ארבעה! אלא יש לסכם כי מהא ליכא למישמע מינה [ממשנה זו אין לשמוע ממנה בדרך הדיוק], שלא באה משנה זו למצות את כל המקרים לא בראשה ולא בסופה.

ומציעים פתרון אחר, תא שמע [בוא ושמע] מעשה שהיה; שרב איקלע [הזדמן] לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא [עמד קרא בספר התורה], פתח בריך [ובירך ברכה], חתים [חתם] ולא בריך [בירך], נפול כולי עלמא אאנפייהו [נפלו כל העם בתחנון על פניהם] כמנהג ורב לא נפל על אפיה [פניו].

ומתוך מעשה זה ננסה לברר כיצד נהג רב; מכדי [הרי] רב בעליה המיועדת לישראל הוא שקרא, שלא היה לא כהן ולא לוי, ואם כן קראוהו לתורה שלישי, מאי טעמא [מה טעם] אם כן חתם ולא בריך [בירך]? לאו [האם לא] משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה [שהיה צריך לקרוא אחר אחריו]? וכיון שרק האחרון מברך — לא ברך רב בחתימה, ומכאן שבתענית ציבור קוראים ארבעה.

ודוחים: לא, רב בכהני [בפרשה המיועדת לכהנים], כלומר: ראשון קרא, משום שהיה גדול הדור, והוא קודם לכהן. דהא [שהרי] רב הונא קרי [היה קורא] ראשון בכהני [בפרשה המיועדת לכהן] הוא שקרא (ראה גיטין נט,ב), וכמו כן נהג אף רב.

על כך מקשים: בשלמא [נניח] שרב הונא קרי בכהני [היה קורא בכהן], דהא [שהרי] אפילו רב אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא [שהיו הכהנים החשובים של ארץ] ישראל, מיכף כייפו ליה [והיו כפופים לו] לרב הונא, שהוא היה נחשב בזמנו כראש לכל ישראל. אלא רב — הא איכא [הלא יש, היה] את שמואל דכהנא הוה, ודבר עליה [שכהן היה, וגידל אותו רב עליו, על עצמו] שיקדימו אותו בכל ענין של כבוד, ואם כן לא היה נחשב כיחיד שבדור, ובודאי לא היתה לו סיבה לקרוא ראשון ככהן!

ומשיבים: לאמיתו של דבר שמואל נמי מיכף הוה כייף ליה [גם כן כפוף היה לו] לרב, שרב אכן באמת גדול הדור בבבל, ואולם רב הוא דעבד ליה [שעשה לו] כבוד, מפני שהיה לו טעם בכך, שרצה לפייסו, וכי עביד ליה [וכאשר היה עושה לו] כבוד היה זה רק בפניו, כשהיה שמואל נוכח שם, אך שלא בפניו לא עביד ליה [עשה לו], ולכן היה קורא ראשון בתורה כשלא היה שמואל נוכח שם.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר] שרב בכהני [בתור כהן] ראשון קרא, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי בעליה המיועדת לישראל קרא והיה שלישי, לפניה לפני הקריאה מאי טעמא [מה טעם] בריך [בירך], שהרי אמרנו שרק הקורא ראשון מברך! ודוחים: דבר זה היה לאחר התקנה שתיקנו שיהיו הכל מברכים לפני הקריאה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] לאחריה נמי לבריך [גם כן יברך], שהרי לפי תקנה זו הכל מברכים גם לפניה וגם לאחריה! ומשיבים: כיון שטעם תקנה זו שיברכו הכל לאחריה הוא משום היוצאים באמצע הקריאה, אם כן במקרה מסויים זה אין להקפיד על כך, כיון ששאני היכא דיתיב [שונה הדבר במקום שישב] בו רב והיה נוכח בתפילה, דמיעל עיילי [שלהכנס היו נכנסים],