ובנביא מתרגם שלשה פסוקים כאחד, שכן בדברי תורה אם יתרגם שלא כראוי עלול הוא להטעות את השומעים בהלכה, מה שאין כן בנביא. היו שלשתן שלושת הפסוקים שלש פרשיות, שכל פסוק היא פרשיה בפני עצמה — קורין אחד אחד.

מדלגין בנביא מקטע לקטע ואין מדלגין בתורה. ועד כמה הוא מדלג — עד כדי שלא יפסוק המתורגמן, כלומר, אם יכול לגלול את המגילה או להפוך בדפי הספר כל עוד המתורגמן מתרגם, שלא ייראה הדבר כהפסקה, דבר היכול להתפרש כזילזול בכבוד הציבור.

א גמרא שואלים: הני [אותם] שלשה פסוקים שאין לפחות מהם בקריאת התורה, כנגד מי קבעו? אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים.

שנינו במשנה: ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא — שלשה פסוקים, ואם היו שלשתן שלושת הפסוקים שלש פרשיות — קורא אחד אחד. ומביאים דוגמא, כגון: "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם" (ישעיהו נב, ג), ואחריו: "כי כה אמר ה' אלהים מצרים ירד עמי בראשנה" (ישעיהו נב, ד), ואחריו: "ועתה מה לי פה נאם ה'" (ישעיהו נב, ה), שהם שלושה פסוקים סמוכים, שכל אחד מהם הוא פרשיה בפני עצמה.

ב שנינו במשנה: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו, שהכהן הגדול ביום הכיפורים קורא פרשת "אחרי מות" (ויקרא ט״ז:א׳), וקורא בפרשת "אך בעשור" (ויקרא כג, כז), והא קא [והרי בקריאה זו הוא] מדלג בתורה, שהרי אין אלו פרשיות סמוכות!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה], כי כאן שאמרו שלא ידלג, הרי זה בכדי שיפסוק (שיצטרך לעשות הפסקה) המתורגמן, וכאן שהתירו לדלג הוא בכדי שלא יפסוק המתורגמן.

ומקשים: והא עלה קתני [והרי עליה על משנה זו שנינו]: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, ועד כמה הוא מדלג — עד כדי שלא יפסוק המתורגמן, ומכלל הדברים אתה למד שבתורה כלל כלל לא ידלג!

אלא אמר אביי: יש לחזור מן התירוץ הקודם ולא קשיא [אינו קשה] ויש לתרץ באופן אחר: כאן שאמרו שמותר לדלג, הוא בענין (בנושא) אחד, כאן שלא התירו לדלג, הרי זה בשתי עניינות בשני נושאים שונים. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] במפורש: מדלגין בתורה בענין אחד, ובנביא אפילו בשני עניינין, כאן וכאן, בתורה ובנביא, מדלגים רק בכדי שלא יפסוק המתורגמן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אין מדלגין מנביא לנביא אפילו באותו ענין, אבל בנביא של שנים עשר (בספרי תרי עשר) כיון שהוא נחשב כספר אחד — מדלג, ובלבד שלא ידלג בכל מקרה מסוף הספר לתחילתו, שלא יקדים את הפסוק המאוחר, שאז הדבר נראה לכל כדילוג, ואם רוצה לדלג — יקרא בכל אופן לפי הסדר.

ג משנה המפטיר בנביא הוא זה שמכבדים אותו להיות הפורס על שמע (מברך בקול ברכות קריאת שמע) והוא עובר לפני התיבה בתפילת שמונה עשרה, והוא נושא את כפיו, אם כהן הוא. ואם היה המפטיר קטן, שהרי למפטיר אפשר לקרוא גם ילד קטן שאינו ראוי להיות שליח ציבור — הרי אביו או רבו עוברים על ידו (במקומו, בשבילו).

קטן קורא בתורה וכן מתרגם את הדברים לארמית, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו.

פוחח (מי שאינו לבוש כהלכה ובשרו מגולה) — פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה מפני כבוד התורה, וכן אינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו בברכת כהנים מפני כבוד הציבור.

סומא (עיוור) — פורס את שמע ומתרגם. ר' יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות השמש הירח והכוכבים מימיו, כלומר: עיוור מלידה — אינו פורס על שמע, שהרי הברכה הראשונה לפני קריאת שמע היא ברכה על המאורות, וכיצד יברך מי שלא ראה אותם.

ד גמרא ושואלים: מאי טעמא [מדוע] המפטיר בנביא נותנים לו את כל שאר התפקידים הללו? רב פפא אמר: משום כבוד עושים זאת, שכיון שההפטרה היתה ניתנת גם לילדים קטנים, היה הדבר נחשב כזלזול בכבודו של אדם שאינו עולה לקרוא בתורה כאחד הקרואים, אלא להפטרה בלבד, וכדי לפצותו נותנים לו זכות לשמש בתפקידים המכובדים בבית הכנסת. רבה בר שימי אמר טעם אחר: משום דאתי לאינצויי [שיבואו להתקוטט], שמא יאמר אדם לחבירו: אני קיבלתי רק תפקיד שאינו חשוב כקריאת ההפטרה, ואתה תעבור לפני התיבה?! ולכן נותנים זאת לאדם אחד.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] אם זהו הטעם או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם למעשה] באופן דעביד [שהעובר לפני התיבה עושה] בחנם, ואין איש מן המתפללים מקבל שכר, שעדיין יש כאן משום כבוד, אבל משום קטטה אין כאן.

תנן [שנינו במשנה]: ואם היה קטן — אביו או רבו עוברים על ידו (בשבילו, במקומו). אי אמרת [אם אתה אומר] שהטעם הוא משום נצויי [קטטה] — וכי הקטן בר נצויי [בן קטטה] הוא? שהרי ודאי לא ישימו לב אליו, ואין איפוא חשש לקטטה, ואם כן נראה שאין חוששים לטעם זה!

ודוחים: אלא מאי [מה] תאמר — שהטעם הוא משום כבוד — וכי קטן בר [בן] כבוד הוא, וצריך הוא שיכבדוהו כפיצוי לקריאת ההפטרה? אלא — איכא [יש] כבוד אביו וכבוד רבו הנוגעים בדבר, ובשלהם עשו תקנה זו,