— יקחו במחירן ספרים של נביאים וכתובים. מכרו ספרים — לוקחין ספר תורה. שבכל אחד מן המקרים מעלים בקודש, וקונים דבר שהוא מקודש יותר ממה שנמכר.

אבל לא יעשו להיפך, להוריד בקודש, שאם מכרו ספר תורה — לא יקחו ספרים. מכרו ספרים — לא יקחו מטפחות. מכרו מטפחות — לא יקחו תיבה. מכרו תיבה — לא יקחו בית הכנסת. מכרו את בית הכנסת — לא יקחו את הרחוב.

וכן הדין במותריהן, שאם מכרו וקנו דבר שמותר להם לקנותו ונשאר סכום כסף עודף — אף בעודף זה אין משתמשים אלא לקדושה מעולה יותר, ולא לקדושה פחותה.

א גמרא שנינו: בני העיר שמכרו רחובה של עיר — יקנו בדמיו בית כנסת. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: משנתנו זו כדברי ר' מנחם בר יוסי סתומתאה [הסותם], שכמה מהלכותיו נכתבו במשנה כסתם, ללא שם אומרן, ואף הוא אמר כהלכה זו בתוספתא, אבל חכמים אומרים: הרחוב אין בו כלל משום קדושה, ואם מוכרים אותו, אפשר לעשות בדמיו מה שרוצים.

ושואלים: ור' מנחם בר יוסי מאי טעמיה [מהו טעמו]? ומשיבים: הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות, לכן יש בו מקצת קדושה. ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים — לדעתם הדבר ההוא, תפילת הרבים ברחובה של עיר הוא אירוע אקראי בעלמא [מקרי בלבד] ולא בקביעות, ואין שימוש ארעי במקום מסויים לצורך דבר שבקדושה, עושהו למקום מקודש.

ב שנינו במשנה: אם מכרו בית הכנסת — לוקחין בדמיו תיבה. אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: לא שנו שמוכרים בית כנסת אלא בית הכנסת של כפרים שהוא רכושו של הכפר, אבל בית הכנסת של כרכים, כיון דמעלמא אתו ליה [שמן העולם, מן החוץ באים אליו], לכך לא מצו מזבני ליה [אין בני הכרך יכולים למכור אותו]. וטעמו: כיון דהוה ליה [שהריהו] דבר השייך לרבים, שאינו שייך לבני הכרך אלא הוא רכוש ציבורי, של העם כולו.

אמר רב אשי: האי בי כנישתא [בית כנסת זה] של עירי מתא מחסיא, אף על גב דמעלמא אתו לה [אף על פי שמן העולם, מן החוץ באים אליו], כיון דאדעתא דידי קאתו [שעל דעתי שלי הם באים] (כיון שהוא בנה אותו, והכל שם נעשה רק על פיו), לכך אי בעינא מזבנינא לה [אם רוצה אני, יכול אני למכור אותו].

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' שמואל בר נחמני מברייתא, אמר ר' יהודה: מעשה בבית הכנסת של טורסיים (חרשי נחושת) שהיה בירושלים שמכרוה לר' אליעזר ועשה בה כל צרכיו, והא התם [והרי שם] בית כנסת של כרכים הוה [היה] זה, והרי שניתן למכירה! ומשיבים: ההיא, בי כנישתא זוטי הוה, ואינהו עבדוה [ההוא, בית כנסת קטן היה, והם הטורסיים עשו אותו] והיה שייך רק להם, ולכן היו רשאים למכור אותו.

ומקשים על כך ממקום אחר, נאמר בדיני נגעים: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד), ולמדו מכאן: אחוזתכם, כלומר, מקום השייך לאדם פרטי כאחוזתו, מיטמא בנגעים, ואין ירושלים מיטמא בנגעים, כיון אינה נחשבת כרשות פרטית השייכת לאדם או לשבט מסויים, אלא היא שייכת לכלל ישראל. אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי בדין זה אלא מקום מקדש בלבד שהוא השייך לרבים, אבל לא העיר ירושלים.

ונדייק: הא [הרי] שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים מיטמאים, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] של כרכין הוו [הם], וכפי שאמרנו בתי כנסת של כרכים הם רכוש העם ולא רכוש פרטי, אף לא של שותפים! ומתקנים: אימא [תקן ואמור] כך, אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד, ובכלל זה אף בתי הכנסת הגדולים השייכים לכלל.

ג לגופה של אותה מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים, שואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזו סברה עקרונית נחלקו]? ומסבירים: התנא קמא [הראשון] סבר [סבור]: לא נתחלקה ירושלים לשבטים, שהעיר ירושלים לא היתה מעולם בתחום נחלתו של שבט מסויים, אלא היא שייכת לכלל ישראל, ור' יהודה סבר: נתחלקה ירושלים לשבטים, ורק מקום המקדש הוא שלא נתחלק.

ומעירים, שהדבר קשור בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של אותם תנאים] שנחלקו באותה בעיה,

דתניא [שכן שנינו בברייתא אחת]: מה היה בחלקו של יהודה — הר הבית כולו, והלשכות של המקדש, והעזרות של המקדש. ומה היה בחלקו של בנימין — אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים,

ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה באותה רצועה היה המזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה, כלומר, אנשי שבט בנימין היו מצטערים ומנסים לקבל בחלקם את החלק הקטן הזה של יהודה שנעשה מקום מקודש ביותר, שנאמר בברכת משה לבנימין: "חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), שמפרשים "חופף" במובן מצטער, משום שהדבר הזה היה מציק לו, ולפיכך מפני שהצטער על כך, זכה בנימין ונעשה אושפיזכן [מארח] לשכינה שבית קודש הקדשים נבנה בחלקו.

הרי זו שיטת תנא הסבור שכל ירושלים, ואפילו מקום המקדש, נחלקו לשבטים, ואילו האי תנא סבר [תנא זה סבור] שלא נתחלקה ירושלים לשבטים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין משכירין בתים בירושלים, מפני שהבתים אינן שלהם של בעלי הבתים, שאף בעלי הבתים אינם אלא בבחינת דיירים, שכן אין לאיש אחוזת נחלה בעיר. ר' אלעזר בר צדוק אומר: אף לא משכירים מטות. לפיכך, עורות קדשים שהיו נוהגים אנשים הבאים לירושלים לתת לבעלי האכסניא כתמורה על האיכסון, בעלי אושפיזין (אכסניות) שבירושלים נוטלים אותם בזרוע (בכוח, בגזל), שהרי אין להם בעלות אמיתית על דירותיהם.

אמר אביי: שמע מינה [נלמד מכאן] בדרך אגב כי אורח ארעא למישבק אינש גולפא ומשכא באושפיזיה [דרך ארץ היא שיעזוב אדם את הכד של היין שהשתמש בו ואת העור של הבהמה ששחט לאוכלה בבית המלון שלו] כמתנה.

ד אמר רבא: לא שנו שיש קדושה בכספים שקיבלו בני העיר עבור בית כנסת או חפצי קודש, אלא דווקא כשלא מכרו אותם שבעה טובי העיר שהם הממונים הרשמיים שנבחרו באותה עיר במעמד כל אנשי העיר, אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, יש להם זכות להפקיע את הקדושה מן המקום ואפילו