ולא ברכתי בסעודה לפני כהן, אלא כיבדתי את הכהן שיהיה בראש, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה (מתנות כהונה: זרוע לחיים וקיבה),

וכפי שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. ואמר ר' יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, כאילו אוכל טבלים (תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות), שיש בכך איסור חמור. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], אלא מותר לאכול מבהמה זו, ובכל זאת הקפיד ר' פרידא על עצמו ולא אכל.

ושואלים: ומה שאמר ולא ברכתי לפני כהן,

למימרא דמעליותא היא [האם לומר שדבר של שבח הוא]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו, אפילו כהן גדול עם הארץ — אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר: "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח, לו) אל תקרי "משנאי" אלא משניאי. שאותו תלמיד חכם שמזלזל בכבוד עצמו גורם שיזלזלו בתורה וגורם להשניא את התורה על הבריות. אלא תלמיד חכם צריך להיות ראשון בכל דבר, כדי שיידעו אנשים כמה גדול כבודה של התורה.

ומשיבים: כי קאמר איהו [כאשר אמר הוא], ר' פרידא, אמר זאת בשוין, כלומר, כאשר אף הכהן הוא תלמיד חכם, מפני כבוד הכהונה, הקדים את הכהן שיברך לפניו.

ועוד מסופר: שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה: במה, באיזו זכות הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, כלומר, לא עשיתי פעולה שיגיע לי כבוד על ידי קלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, שדאגתי לפייסו מיד, ולפני שהלכתי לישון ידעתי שאין בלבו טינה עלי, וכן ותרן בממוני הייתי.

ומסבירים: מה שאמר לא נתכבדתי בקלון חברי — כי הא [כמו מעשה זה] שרב הונא דרי מרא אכתפיה [נשא מעדר על כתיפו] כשחזר מעבודתו. אתא [בא] רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה [ולקח אותו ממנו] מפני כבוד רבו, מתוך כוונה שהוא עצמו ישא את המעדר. אמר ליה [לו] רב הונא: אי רגילת דדרית במאתיך [אם רגיל אתה לשאת מעדר בעירך] — דרי [שא], ואי [ואם] לא — אתייקורי אנא בזילותא דידך, לא ניחא לי [שאני אתכבד בקלון שלך, אין הדבר נוח לי].

ולא עלתה על מטתי קללת חברי — כי הא [כמו זה] שמסופר, שמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה [כאשר היה עולה למיטתו] לישון, אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן [מחול לו לכל מי שציער אותי].

וותרן בממוני הייתי — כיוצא בו אמר מר [החכם]: איוב ותרן בממוניה הוה [בממונו היה], שהיה מניח פרוטה של עודף לחנוני מממוניה [מממונו], ולא היה עומד על קבלת העודף.

מסופר: שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמר לו: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה [באו סריסיו, משרתיו של ר' נחוניא והיכו אותו] את ר' עקיבא, כאדם השואל שאלות סרק, כאילו תוהה ומתרעם למה הוא זקן כל כך. ברח מהם, סליק יתיב ארישא דדיקלא [עלה וישב על ראש הדקל] אמר ליה [לו] לר' נחוניא: רבי, יש לי שאלה, נאמר: "הכבש אחד" (במדבר כח, ד), ויש להבין, אם (מאחר) שנאמר "כבש" למה נאמר גם "אחד"? שהרי די היה לומר "כבש", וכיון ששמע רבי נחוניא שאלה זו שהיא שאלת חכם, אמר להו [להם] למשרתיו: צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] הוא זה, שבקוהו [הניחו לו].

וענה לו תחילה לשאלתו האחרונה: אמר ליה [לו] "אחד" פירושו: מיוחד שבעדרו שצריך לבחור לקרבן כבש משובח.

ועל השאלה הראשונה במה זכה לאריכות ימים, אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי להתעקש על דברים שייעשו כרצוני, וותרן בממוני הייתי.

ומסבירים: לא קבלתי מתנות — כי הא [כמו מעשה זה] שהיה בר' אלעזר, כי הוו משדרי ליה [כאשר היו שולחים לו] מתנות מבי נשיאה [מבית הנשיא] — לא הוה שקיל [לא היה מקבל], כי הוה מזמני ליה [וכאשר היו מזמינים אותו] — לא הוה אזיל [לא היה הולך], אמר להו [להם]: האם לא ניחא לכו [נוח לכם] שאחיה? דכתיב [שהרי נאמר]: "ושונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז). לעומת זאת מסופר: ר' זירא כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה [כאשר היו שולחים לו מתנות מבית הנשיא] — לא הוה שקיל [לא היה לוקח], כי הוה מזמני ליה [כאשר היו מזמינים אותו] — אזיל [היה הולך]. אמר: אתייקורי דמתייקרי בי [מתכבדים הם בי] ולא שאני נהנה מהם.

ומה שאמר רבי נחוניא ולא עמדתי על מדותי — שאמר רבא: כל המעביר על מדותיו ומוותר על מה שקבע לעצמו — מעבירין ממנו מן השמים כל פשעיו, שנאמר: "נשא עון ועבר על פשע" (מיכה ז, יח), ודייקו: למי נושא עון — למי שעובר (מוחל ומוותר) על פשע שפשעו אנשים כנגדו.

עוד מסופר: שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: קצת בחיי? שאם לא כן, מדוע תוהה אתה למה אני זקן כל כך! אמר לו רבי לרבי יהושע בן קרחה: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך כדי לדעת כיצד מאריכים ימים. אמר לו ר' יהושע בן קרחה: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. שאמר ר' יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר שאמר אלישע ליהורם: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" (מלכים ב' ג, יד).

ר' אלעזר אמר: המסתכל ברשע עיניו כהות, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" (בראשית כז, א), והטעם משום דאסתכל [שהסתכל] בעשו הרשע.

ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זו גרמה לו עיורון]? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט אף על פי שאינו אדם חשוב קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, ונתקיים הדבר בזרעה, שנאמר שאמר אבימלך לשרה: "הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ, טז), ופירשו: אל תקרי [תקרא] "כסות עינים " אלא קרא "כסיית עינים", כלומר, רמז בדבריו שיגיע להם עיורון, וכך התקיים ביצחק, והרי שהסיבה לעיוורונו היתה הקללה ולא מה שהסתכל בפני עשיו!

ומשיבים: הא והא גרמא ליה [זו וזו גרמו לו]. רבא אמר הוכחה לאיסור זה: מהכא [מכאן] יש ללמוד זאת, ממה שנאמר: "שאת פני רשע לא טוב" (משלי יח, ה), כלומר, אסור לשאת פנים ולהסתכל בפני אדם רשע.

בשעת פטירתו של רבי יהושע בן קרחה, אמר לו רבי לרבי יהושע בן קרחה: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי. מששמע זאת רבי, שאל אותו בתמיהה: ולכולהו [ולכולם] לכל ימיך לא? מדוע? אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו? כלומר, אם אתה תאריך ימים כמוני, הרי ימותו בניך בחייך ולא יוכלו לירש את משרתך ומעמדך כנשיא, ונמצא שהם לא יזכו לגדולה אלא יהיו כביכול רק רועי בהמה כל ימיהם, ומוטב איפוא שלא תאריך ימים כל כך, כדי שגם הם יזכו לגדולה.

אבוה בר איהי ומנימן בר איהי, חד [אחד מהם] אמר: תיתי [תבוא] לי ברכה על שלא אסתכלי [הסתכלתי] בגוי, וחד [ואחד מהם] אמר: תיתי [תבוא] לי ברכה על שלא עבדי [עשיתי] שותפות בהדי [עם] גוי, כדי שלא להיות קשור באדם רשע.

מסופר עוד: שאלו תלמידיו את ר' זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי על בני ביתי שאינם עושים רצוני, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפות שלא לבזות התורה בכך, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא להניח תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי (שמחתי) בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחניכתו, כלומר, בכינוי גנאי שיש לו, ואמרי לה [ויש אומרים]: בחכינתו אפילו בכינוי סתם שיש לו שאינו של גנאי, לא קראתי לו.

א משנה ועוד אמר ר' יהודה: בית כנסת שחרב — אין משתמשים במקומו לכל צורך אחר. ופירוט הדברים: אין מספידין בתוכו את המת, ואין מפשילין (מותחים ומתקינים) בתוכו חבלים שצריך לשם כך מרחב, ואסור להשתמש בכך במקום שהיה בו בית כנסת, ואין פורשין לתוכו מצודות (מלכודות) לציפרים, ואין שוטחין על גגו פירות לייבוש, ואין עושין אותו קפנדריא (קיצור דרך),

שנאמר: "והשמותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא), ומכאן אנחנו למדים: קדושתן עליהם אף כשהן שוממין וחרבים.

עלו בו בבית הכנסת החרב עשבים — לא יתלוש אותם, מפני עגמת נפש, כדי שההזנחה תהיה נכרת, ויצטערו הבריות על כך שבית הכנסת חרב.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: בתי כנסיות אין נוהגין בהם קלות ראש, ופירוט הדברים: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן,