א משנה משקין את בית השלחין (שדה הזקוק להשקיית עזר, בנוסף למי הגשמים) בחול המועד וכן בשביעית (בשנת השמיטה), בין ממעיין שיצא בתחילה, שרק עכשיו, בתוך ימי המועד, התחיל לזרום שם, בין ממעיין שלא יצא בתחילה והיה עובר שם מזמן. אבל אין משקין לא ממי הגשמים שצריך לטרוח לדלותם ממקומם ולהשקות בהם, ולא ממי הקילון מים ששואבים בדלי להשקיה.

וכן אין עושין עוגיות (גומות עגולות סביב) לגפנים בחול המועד. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה (תעלת המים) שלא היתה קודם לכן בתחילה במועד ובשביעית, וחכמים אומרים: עושין את האמה בתחילה בשביעית, ומתקנין את אמות המים המקולקלות במועד. ועוד אמרו, שחול המועד הוא זמן קבוע לתקן כמה מצרכי הרבים:

מתקנין את קלקולי המים (תעלות שנתקלקלו) שברשות הרבים, וחוטטין אותן (מחטטים ומוציאים את העפר והליכלוך שנצטברו בהן) ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים שטובלים בהם, ועושין כל צורכי הרבים האחרים, וכן מציינין את הקברות מסמנים מקומות שבהם קבורים בני אדם, להודיע שיש שם טומאה, ויוצאין אף על הכלאים לעקור את שתילי הכלאים שצמחו בין הזרעים במשך תקופת הגשמים.

ב גמרא תחילה תוהים על סגנון המשנה: השתא [עכשיו, הרי] יש לומר ממעיין שיצא בתחילה, דאתי לאינפולי [שבא שעלול ליפול] לפי שאין עדיין למים אפיק יציב, ויתכן שהאדמה תיפול לתוך האפיק הזה, וייסתם, ויצטרך לטרוח לתקנו, ובכל זאת אמרנו שמשקין אותו בחול המועד — ממעיין שלא יצא בתחילה, דלא אתי לאינפולי [שאינו בא, עלול ליפול] שהרי יש לו אפיק קבוע מיבעיא [נצרכה לומר]?

ומשיבים: אמרי [אומרים], אצטריך [נצרך] הדבר להיאמר, שכן, אי תנא [אם היה שונה] רק מעיין שיצא בתחילה, הוה אמינא [הייתי אומר]: הכא [כאן] במקרה זה הוא שבית השלחין — אין [כן] ואילו בית הבעל שדה שמסתפק במי גשמים בלבד — לא, משום דאתי לאינפולי [שבא שעלול ליפול], אבל מעיין שלא יצא בתחילה, דלא אתי לאינפולי [שאינו בא, עלול ליפול] אימא [אמור] אפילו בית הבעל נמי [גם כן] מותר להשקותו השקיית עזר,

על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא שנא [אינו שונה] מעיין שיצא בתחילה ולא שנא [ואינו שונה] מעיין שלא יצא בתחילה, בית השלחין — אין [כן] משקים אותו בחול המועד, בית הבעל — אפילו ממעין שלא יצא בתחילה, גם כן לא משקים אותו.

ועוד בירור לשוני: ומאי משמע דהאי [ומה, מהיכן, המשמעות שזה] "בית השלחין" לישנא דצחותא [לשון צמאון] היא, לומר שצריך הוא להשקיית עזר — דכתיב [שנאמר]: "ואתה עיף ויגע" (דברים כה, ב), ומתרגמינן [ואנו מתרגמים] זאת בתרגום המקובל: ואת משלהי ולאי [ואתה צמא ועייף] שתרגום "עייף", במובן צמא, הוא משלהי. ואף "שלחין" (בחילוף ה"א=חי"ת) פירושו צימאון.

ומאי משמע [ומה, מהיכן נובעת משמעות] דהאי [שזה] "בית הבעל" לישנא דמייתבותא [לשון ישוב] היא, כלומר, דבר מיושב ומבוסס שאינו נזקק כל כך — דכתיב [שנאמר]: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" (ישעיהו סב, ה) ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא יתייתבון בגויך בנייך [כמו שמתיישב עלם עם בתולה יתיישבו בתוכך בניך].

ג ומכאן לבירור שיטת המשנה. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא של משנתנו הסבור דפסידא [שדבר שיש בו הפסד] אם לא יעשהו במועד — אין [כן] מותר במועד, כמו השקיית בית השלחין, ואילו הרווחה ותוספת — לא? ויותר מכן אפשר ללמוד כי ואפילו במקום פסידא [הפסד] — מיטרח נמי לא טרחינן [לטרוח גם כן איננו טורחים], שהרי אסר להשקות ממי גשמים בכל מקרה, מפני הטירחה שבדבר.

אמר רב הונא: שיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בתוך שדה מלא אילנות מושכין את המים בתעלות מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה אגב כך את השדה כולה, הרי שהוא אוסר לעשות במועד דבר של הרווחה.

ועל ההשוואה הזו מקשים: אימור דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר בן יעקב שסבור שדבר של הרווחה הוא שלא יעשה במועד, אבל האם גם טירחא במקום פסידא [הפסד] מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שהוא אוסר? וצד זה של ההלכה במשנתנו לא נתבאר כלל בדברי ר' אליעזר בן יעקב.

אלא אמר רב פפא: הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעיין היוצא בתחילה — משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה (יבשה) וזקוקה למים. ר' אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך. יתר על כן אמר ר' יהודה: לא יפנה אדם אמת המים מתעלתה הקבועה ויעשה לה נתיב אחר וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד.

ומתחילה מבררים את לשון הברייתא. מאי [מה פירוש] "חרבה" שנאמר בה? אילימא [אם תאמר] חרבה ממש ועכשיו הכל יבש בה, אם כן למה לי [לו] דמשקי לה [שישקה אותה], שאם כבר נבלו הצמחים מה תועיל ההשקיה? אמר אביי: הכוונה שחרבה ממעיין זה שהיה בה עד עכשיו ויצא לה בינתיים מעיין אחר ואם לא ישקו ממנו יהיה הפסד.

ועוד מבארים: מה שר' אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך, כוונתו: לא שנא [אינו שונה] אם חרב מעיינה ולא שנא [ואינו שונה] אם לא חרב מעיינה, הכלל הוא: מעיין שיצא בתחילה — לא ישקו ממנו אפילו בית השלחין. ולמדנו מדברי ר' יהודה שאף במקום הפסד (בית השלחין שחרבה) אסור לטרוח טירחה יתירה.

ושואלים: וממאי [וממה] מסיק אתה שמשנתנו כדברי ר' יהודה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר' יהודה: בית השלחין — אין [כן] משקים אותו בחול המועד ובית הבעל — לא, אלא לגבי מעיין שיצא בתחילה שממנו אין להשקות