קילקולי המים שברשות הרבים וחוטטים אותם. מלשון המשנה נדייק: חטיטה — אין [כן] הותרה, שמותר להוציא את האבנים והעפר שנפלו לבורות המים, אולם חפירה לכתחילה של בור — לא.

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור לחפור בורות חדשים אלא כשאין הרבים צריכין להם, אבל אם הרבים צריכין להם — אפילו חפירה מותר.

ושואלים: וכי [וכאשר] רבים צריכין להם מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חוטטין בורות, שיחין (בורות מאורכים) ומערות (בורות מכוסים בתיקרה) של יחיד, ואין צריך לומר שחוטטים של רבים, ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים, ואין צריך לומר של יחיד. מאי לאו [האם לא] הכוונה, כשאסרו של רבים, בשרבים צריכין להם ואף על פי כן אסרו?!

ודוחים: לא, מדובר בשאין רבים צריכין להם.

ומקשים: דכוותה [כיוצא בזה] לגבי בור של יחיד, יש איפוא לפרש שמדובר שחוטטים בורות של יחיד גם כאשר אין יחיד צריך להם, אולם במקרה כזה חטיטה מי שרי [האם מותרת]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן אבל לא חוטטין ולא שפין (מושחים בטיח) את סדקיהן, ושל רבים — חוטטין אותן ושפין את סדקיהן. משמע שבורות של יחיד שאין היחיד צריך להם אסור אפילו לחטוט!

קושיה זו דוחים: ואלא מאי [מה] כיצד תפרש את הברייתא — בשיחיד צריך להם, אם כן דכוותה [כיוצא בזה] מה שאמרו בברייתא גבי רבים, יש לפרש גם כן בשרבים צריכין להם, אולם אז חפירה מי אסיר [האם אסורה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן וחוטטין אותן, אבל לא שפין את סדקיהן, ולא חוטטין לתוכן אדמה למלא אותם, ולא סדין אותן בסיד כדי שלא יספגו מים. ושל רבים — חופרין אותן, וסדין אותן בסיד!

אומרים אם כן, אלא קשיא הך קמייתא [קשה זו הברייתא הראשונה] ששנינו בה שאין חופרים בורות של רבים! ומסבירים: תריץ הכי [תרץ, ישב, כך]: חוטטין בורות של יחיד בשיחיד צריך להם, ואין צריך לומר בשל רבים כשרבים צריכין להם, שאז אפילו חפירה מותר.

ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים בשאין רבים צריכין להם, ואין צריך לומר של יחיד, דכי [שכאשר] אין יחיד צריך להם במועד — אפילו חטיטה נמי [גם כן] אסור. ובאופן זה יתיישבו כל המקורות בלא סתירה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, שכשרבים צריכים לבורות, מותרת חפירתם בחול המועד, דקתני [ששנה בה]: עושין כל צורכי רבים, "כל" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] שלא נתפרט — לאו לאתויי [האם לא להביא] חפירה של בורות שמותרת?

ראיה זו דוחים: לא, לאתויי הא דתניא [להביא את זו ששנויה בברייתא] בענין זה, שבחול המועד יוצאין לקווץ (להוציא את הקוצים) מן הדרכים, ולתקן את הרחובות שבעיר, ואת האסטרטאות (רחובות ראשיים) ולמוד (למדוד) את המקואות אם יש בהם מים כשיעור, וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה (שהוא השיעור הראוי לטהרה) מרגילין (מושכים) לתוכו (לא על ידי שאיבה הפוסלת, אלא על ידי משיכה שאינה פוסלת) ארבעים סאה מים.

ומנין שאם לא יצאו בית דין ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם בשל מכשולים אלה מעלה עליהם (מחשיב להם) הכתוב כאילו הם שפכום — תלמוד לומר, ממה שאמר הכתוב בענין ערי מקלט: "ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה והיה עליך דמים" (דברים יט, י).

ומשיבים: הא בהדיא קתני [ענין זה בפירוש שנינו] שהרי אומרת המשנה במפורש: ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת המקואות, ואם כן התוספת "ועושין כל צורכי רבים" לאתויי מאי [להביא את מה] — לאו לאתויי [האם לא להביא] חפירה של בורות הצריכים לרבים? ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך פירוש המשנה.

א שנינו במשנה שמציינין את הקברות בחול המועד. כלומר, עושים עליהם סימן כדי שלא יטמאו בהם אנשים הנזהרים מטומאה. אמר ר' שמעון בן פזי: רמז לציון הקברות מן התורה (הכתוב) מנין — תלמוד לומר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו), שהנביא מתנבא, שלעתיד לבוא יעשו ישראל ציונים (סימנים) על עצמות המתים המושלכים, כדי שלא יטמאו בהם אנשים הנזהרים מטומאה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: הא מקמי דליתי [דבר זה לפני שבא] יחזקאל הנביא ורמז לחיוב זה, מאן [מי] אמר וכיצד ידעו שצריך לעשות כן? והלא גם לפניו היו נזהרים מטומאה? השיב לו רב אשי: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה חושב שיחזקאל חידש זאת, הא [זו] שאמר רב חסדא: דבר זה שערלים ומומרים אסורים לעבוד במקדש, מתורת משה רבינו לא למדנו, אלא מדברי יחזקאל בן בוזי הנביא למדנו, שנאמר בהם: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני" (יחזקאל מד, ט), וגם על זה יש לשאול:

מקמי דליתי [לפני שבא] יחזקאל, מאן [מי] אמר איסור זה? אלא על כרחך יהא עליך לומר כי גמרא גמירי לה [במסורת למדו אותה] ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה על הכתוב] אף שהיא הלכה מקובלת מדורות, הכא נמי גמרא גמירי לה [כאן גם כן במסורת למדנו אותה], ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה על הכתוב].

ר' אבהו אמר: מהכא [מכאן] יש רמז לציון קברות, שנאמר במצורע: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה), וכוונתו: טומאה קוראה לו ואומרת לו "פרוש". שהטמא צריך להודיע לרבים שטמא הוא ויפרשו ממנו, וכן עושים גם בקבר שצריך להודיע טומאתו. וכן אמר ר' עוזיאל בר בריה [בן בנו] של ר' עוזיאל רבה [הגדול]: טומאה קוראה לו ואומרת לו "פרוש".

ושואלים: והאי להכי הוא דאתא [ופסוק זה לצורך זה הוא שבא]? הלא הפסוק ההוא מיבעי ליה לכדתניא [הוצרך לו לכפי ששנינו בברייתא] בענין אחר: "וטמא טמא יקרא" כוונתו: שצריך המצורע להודיע צערו לרבים, שחולה הוא ואז רבים מבקשים עליו רחמים!

ומשיבים: אם כן, אם בא כתוב זה ללמד רק דבר אחד ליכתוב [שיכתוב] המקרא אם כן רק "וטמא יקרא", מאי [מה] למדנו מן ההכפלה "וטמא טמא" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה ממנה שני דברים], הן לענין הודעת צערו לרבים, והן שצריך להזהיר את הרבים מלהיטמא לו.

אביי אמר: רמז לציון קברות מהכא [מכאן], שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). רב פפא אמר, הרמז הוא ממה שנאמר: "ואמר סלו סלו פנו דרך" (ישעיהו נז, יד), שיש לפנות הדרך מכל מפגע,

רב חיננא אמר: מסופו של אותו פסוק נלמד הדבר, שנאמר "הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיהו נז, יד). ר' יהושע בריה [בנו] של רב אידי אמר: דבר זה נלמד ממה שנאמר: "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות יח, כ), לומר שיש לתקן את הדרכים כיאות ובכלל זה ציון הקברות.

מר זוטרא אמר שלמדו זאת ממה שנאמר: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" (ויקרא טו, לא), משמע שיש להרחיק את האנשים מן הטומאה. רב אשי אמר, דבר זה נלמד ממה שנאמר: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל), שמשמעו: עשו משמרת למשמרתי, שיש לעשות סייג ומשמרת לתורה ובכלל משמרת זו גם הרחקת אוכלי תרומה (שנאמר בהם: "ואני נתתי לך את משמרת תרומותי. במדבר יח, ח) מן הטומאה על ידי ציון הקברות.

רבינא אמר מן הכתוב: "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ, כג), לומר שיש לציין את הדרכים הראויות להליכה, ובכלל זה הנקיות מן הטומאה.

על פסוק זה אמר ר' יהושע בן לוי: כל השם (מעריך) אורחותיו וחושב כיצד לעשות דברים בצורה הראויה והכשירה — זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ושם דרך", אל תקרי "ושם" אלא "ושם (בשין ימנית, מלשון שומא, הערכה) דרך", אותו אדם "אראנו בישע אלהים".

ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה [היה לו תלמיד אחד שבכל יום היה מקשה לו] קושיות בזמן הלימוד, בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה [בשבת הרגל שבא ציבור רחב לשמוע את הדרשה לא היה מקשה לו] שמא לפי שעה לא ימצא תשובה ויהיה נבוך,