סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

פירוש שטיינזלץ

ודלמא [ושמא] היתה הטומאה מגואי [מבפנים] והאילנות היו מבראי [מבחוץ] ובין האילנות נחרש, אבל מקום הקבר שאבד היה מעבר לאילנות, בתוך השדה?

ומשיבים: מדובר פה במסובכין, שהיו האילנות מצויים בכמה מקומות בשדה, ואם חרשו — מן הסתם חרשו את כל השדה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: הא אמרן [הרי אמרנו] שאין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל, וכיון שיש ציון ליד האילנות — מן הסתם האילנות היו סמוכים למקום הקבר ולא רחוקים ממנו.

שנינו באותה ברייתא שר' יהודה אומר שאין לסמוך על סימנים כדי לקבוע את השדה כבית הפרס עד שיהא שם זקן או תלמיד (חכם), לפי שאין הכל בקיאין בדבר, ויתכן שלא נחרש השדה כלל. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] מדברי ר' יהודה שצורבא מרבנן דאיכא במתא [תלמיד חכם שישנו בעיר]כל מילי דמתא עליה רמיא [ענייני העיר מוטלים עליו], שהרי סומכים עליו ושואלים אותו ואין אומרים שאינו יודע מה שמתרחש בעיר.

א ועוד בדין ציון קברות, אמר רב יהודה: מצא אבן אחת מצויינת — הרי זה סימן שתחתיה טמא. מצא שתים מצויינות, אם יש סיד על הקרקע שביניהן, סימן הוא שהמקום שביניהן טמא ושתי האבנים הם הצדדים הקיצוניים של אותו סימון, ואם אין סיד ביניהן — ביניהן טהור וכל אחת מן האבנים היא ציון טומאה לעצמו.

ושואלים: ואף על גב דליכא [ואף על פי שאין] סימן שהיה חורש באמצע, גם יהיה מה שביניהן טהור? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מצא אבן אחת מצויינת — יש להניח כי תחתיה טמא. מצא שתים מצויינות, אם יש סימן שהיה חורש ביניהן — ביניהן טהור, ואם לאו [לא] — ביניהן טמא!

אמר רב פפא: יש לפרש הכא [כאן] בברייתא מדובר כשהסיד שהוא סימן הטומאה שפוך על ראשיהן של האבנים ומרודה (ונוטה) לכאן ולכאן, ואז: אי איכא [אם יש] חורש ביניהן אנחנו אומרים שביניהן טהור, דאימור [שאמור, נניח] שמחמת חורש הוא דאיקפל [שנקלף הסיד] ומתחילה היה הסיד רק על ראשי האבנים ורק תחתיהן היתה הטומאה, ואי [ואם] לא, שאין חורש, מן הסתם הסיד דביני ביני [שבין] האבנים הוא זה והניחוהו כך לומר שכל המקום שבאמצע טמא.

אמר ר' אסי אם היה מצר (גבול) אחד של השדה מצוין — יש ללמוד מכאן שהוא, המצר עצמו, טמא, וכל השדה כולה טהורה. שנים מסומנים — הם טמאין וכל השדה כולה טהורה. שלשה — הם טמאין וכל השדה כולה טהורה. ארבעה מצרי השדה מכל צד מסומנים — הן טהורין, שאין מציינים על מקום הטומאה עצמו, וכל השדה כולה שבאמצע טמאה.

שאמר מר [החכם]: אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל ולכן ציינו את כל המיצרים לדעת שהשדה שביניהם כולו טמא.

ב שנינו במשנה שיוצאין בחול המועד אף על הכלאים, לעקור את שתילי הכלאים שצמחו בין הזרעים במשך תקופת הגשמים.

ושואלים: ועל הכלאים בחולו של מועד נפקינן [יוצאים אנו]? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: באחד באדר משמיעין מודיעים לכול על השקלים, שיש לתרום שקלים למקדש, וכן מודיעים על הכלאים שיש לעקור מן השדה,

ובחמשה עשר בו באדר קורין את המגילה בכרכים (ערים מוקפות חומה) ויוצאין לקווץ (להוציא את הקוצים) מן הדרכים, ולתקן הרחובות, ולמוד המקואות. ועושין כל צרכי רבים, ומציינין את הקברות בסיד כסימן טומאה, ויוצאין על הכלאים. ואם כבר באדר יוצאים על הכלאים, מדוע יוצאים בחול המועד?

נחלקו בכך ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא; חד [אחד מהם] אמר: כאן שאמרו שיוצאים בחמישה עשר באדר, הרי זה בבכיר, בצמחים המקדימים לצמוח, ומה ששנינו במשנה כאן שיוצאים בחול המועד, הרי זה באפיל, בגידול המאוחר שאינו ניכר עד חול המועד פסח. וחד [ואחד מהם] אמר: כאן שאמרו שיוצאים בחמישה עשר באדר, הרי זה בזרעים כגון תבואה שנזרעה עוד בחורף ובאדר היא גדולה, כאן במשנתנו ששנינו שמאחרים, הרי זה בירקות שצומחים מאוחר יותר.

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לא שנו שיוצאים על הכלאים רק בחודש אדר אלא כשאין ניצן (הפרח שלהם) ניכר ועדיין לא ניתן להכיר את מין הצמח, ולא ברור אם כלאים הוא, אבל אם הניצן ניכר עוד קודם לכן — יוצאין עליהן קודם.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מדוע דווקא] בחולו של מועד דנפקינן [שאנו יוצאים] על הכלאים? אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: משום שכר פעולה (עבודה) של הפועלים ששוכר בית דין לעקור את הכלאים דמוזלי גבן [שהם מוזילים לנו, לבית הדין], שהרי בחול המועד אסורים הפועלים בשאר מלאכות, ואם שוכרים אותם לעבודה המותרת שהיא צורך הציבור, הם מבקשים עליה שכר פחות, שהרי אין מלאכה אחרת מצויה להם אז.

אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב משרשיא: מתוך הנחה זו שבחול המועד שכר הפועלים זול יותר ולכך שוכרים אותם אז, שמע מינה [למד מכאן] כי יהבינן להו [כאשר נותנים אנו להם] שכר לפועלים המוציאים את הכלאים — מתרומת הלשכה של בית המקדש יהבינן להו [נותנים אנו להם], וכיון שהוא כסף הקודש משתדלים לצמצם בהוצאות. דאי סלקא דעתך מדידהו יהבינן להו [שאם עולה על דעתך לומר שמשלהם, משל בעלי השדה, נותנים להם] מאי נפקא לן מיניהו [מה איכפת לנו מהם]? כל כמה דבעו ליתן להו הם רוצים שיתנו להם] לפועלים!

ולגוף הענין שואלים: ועד כמה, מהו שיעור הכלאים שעליו יוצאים הפועלים לעקור? אמר רב שמואל בר יצחק: כאותה ששנינו במשנה: כל סאה של זרעים שיש בה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר