בעא מיניה [שאל אותו] ר' יוחנן משמואל: יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת? אמר ליה [לו]: אין אבילות בשבת.

יתבי רבנן קמיה [ישבו חכמים לפני] רב פפא וקאמרי משמיה [ואמרו משמו] של שמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו — חייב מיתה בידי שמים. אמר להו [להם] רב פפא: אסור אתמר [נאמר] אבל לא חייב מיתה, ומשמיה [ומשמו] של ר' יוחנן אתמר [נאמר] ולא בשם שמואל,

ואי שמיעא לכו משמיה [ואם שמעתם דבר משמו] של שמואל בענין זה, הכי שמיע לכו [כך היה הדבר ששמעתם], אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ראשו, ושלא פירם בגדיו — חייב מיתה, שנאמר לבני אהרון באבלם: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" (ויקרא י, ו), שהם נצטוו שלא להתאבל, בגלל חנוכת המשכן, ונדייק כאן הא [הרי] כל אבל אחר שלא פרע ושלא פירם — חייב מיתה.

אמר רפרם בר פפא: תנא [שנה החכם] במסכת המיוחדת לדיני אבלות אבל רבתי (מסכת שמחות): אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו, ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ונענש, שאחר מותו שמטו חזירים את גוייתו (גופו).

אמר שמואל בענין מנהגי האבל ביום השבת, ונתן סימן לדבר: פח"ז — חובה, נת"ר — רשות.

ופירושו: פריעת הראש שלא יכסה את ראשו כאבל, חזרת קרע שמחזיר קרע שבבגדיו לאחוריו שלא ייראה, וזקיפת המטה שלא תהיה כפויה (הפוכה) בשבת — חובה היא. ואילו נעילת הסנדל, תשמיש המטה, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית (בשעת ערב) — רשות הם, ואם רוצה האבל שלא לעשותם בשבת — רשאי. ורב אמר: אף פריעת הראש רשות.

ושואלים: ושמואל מאי שנא [במה שונה] נעילת הסנדל שהיא רשות — טעמו: דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו [שלא הכל עשויים שהם נועלים מנעליהם] תמיד, ולכן, אם אינו נועל נעליו בשבת אין הדבר נראה לכל כסימן של אבילות. אולם פריעת הראש נמי [גם כן], הלא לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו [פריעת הראש גם כן, לא הכל עשויים שמגלים ראשם] ויש ההולכים בעטיפה על ראשם תמיד, ואין בזה סימן ברור לאבילות!

ומשיבים: שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום בשעת עיקר הצער והכאב של האבל, בשעת מיתה — אינו קרע, שהקורע לאחר זמן אינו נחשב. וכל עטיפה של אבל שאינה כעטיפת ישמעאלים העוטפים את ראשם מכל צד — אינה חשובה עטיפה. וכיון שלדעת שמואל האבל מתעטף בעטיפה מיוחדת כעטיפת הישמעאלים, הרי כשנוהג כן בשבת, ניכרת בכך האבילות, שהרי אין שאר האנשים מתעטפים כך כרגיל. ומהי עטיפה זו? מחוי [היה מראה] רב נחמן עד גובי דדיקנא [גומות הזקן], כלומר שמכסה בטלית גם את הגומות בלחי, סמוך לזקן.

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: לא שנו שצריך האבל להסיר עטיפת ראשו בשבת אלא שאין לו מנעלים ברגליו ובשל כך הוא נראה כאבל, אבל אם יש לו מנעלים ברגליו — מנעליו מוכיחין עליו שאיננו נוהג מנהג אבל.

וחוזרים למה שאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ומקשים: והא [והרי] אמרו ליה [לו] לשמואל: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב, קרע עליה [עליו] תריסר מני [שנים עשר בגדים]. אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה [הלך, נפטר האיש שהייתי מתיירא ממנו] מפני חוכמתו. כיוצא בו אמרו ליה [לו] לר' יוחנן: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ר' חנינא. קרע עליה [עליו] תליסר אצטלי מלתא [שלושה עשר בגדי צמר יקר] אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה [הלך, נפטר האיש שהייתי מתיירא ממנו]. והרי שמועה זו ששמעו שלא בשעת חימום היתה ובכל זאת קרעו!

ומשיבים: שאני רבנן [שונים חכמים], כיון דכל שעתא מדכרי שמעתייהו [שבכל שעה נזכרות שמועותיהם, הלכותיהם] — כשעת חימום דמי [היא נחשבת], שצער מותם מתחדש תמיד.

אמר ליה [לו] רבין בר אדא לרבא: אמר תלמידך רב עמרם, תניא [שנויה ברייתא]: אבל, כל שבעה ימי האבילות קורעו (הקרע שלו) לפניו כדי שייראה, ואם בא להחליף לבגד אחר — מחליף, וקורע אף אותו. בשבת, קורעו נמצא לאחוריו, ואם בא להחליף — מחליף, ואינו קורע את הבגד השני, משמע שקורעים אף שלא בשעת חימום!

ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שקורע גם לאחר שעת החימום, הרי היא בכבוד אביו ואמו, שמפני כבודם אין זה נאה שיהא האבל עליהם מהלך בבגד שאינו קרוע.

ושואלים: אותן קרעין נוספים שקורע מפני הכבוד מתאחין, האם מותר לתופרם תפירה יפה ומדוייקת לאחר זמן האבל, או אין מתאחין כלל כקרע שקרע על אביו ואמו בשעת חימום? ועונים: שבדבר זה פליגי בה [נחלקו בכך] אבוה [אביו] של רב אושעיא, ובר קפרא. חד [אחד מהם] אמר: אין מתאחין, וחד [ואחד מהם] אמר: מתאחין.

ומעירים, תסתיים [תוגדר] דאבוה [שאביו] של רב אושעיא הוא שאמר אין מתאחין. שהרי אמר רב אושעיא: אין מתאחין, ולכאורה ממאן שמיע ליה [ממי שמע הלכה זו] — לאו מאבוה [האם לא מאביו]? ודוחים: לא מכאן אין להוכיח, שמא מבר קפרא רביה [רבו] שמיע ליה [שמע אותה].

אמר רבא: אבל מטייל באונקלי (חלוק) קרוע בתוך ביתו בשבת, כיון שאין הדבר בפרהסיה. ומספרים: אביי אשכחיה [מצא אותו] את רב יוסף בשבת בשעת אבלו דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה [שפרוס סודר על ראשו בעטיפת אבילות והיה הולך ובא בביתו]. אמר ליה [לו]: לאו סבר לה מר [האם אין אדוני סבור] שאין אבילות בשבת? אמר ליה [לו] הכי [כך] אמר ר' יוחנן: דברים שבצינעא נוהג, וכיון שהוא בביתו — צריך לנהוג אבילות אף בשבת.

א שנינו במשנה כי ר' אליעזר אומר: משחרב בית המקדש עצרת (חג השבועות) כשבת ואינה נחשבת לשבעה ימים. ורבן גמליאל אומר: אפילו ראש השנה ויום הכיפורים דינם כרגלים. אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

ואיכא דמתני להא [ויש ששונים פסיקה זו שאמר] רב גידל בר מנשיא אהא [על הלכה זו]. ששנינו: כל שלשים יום סמוך ללידתו, אם מת התינוק — יוצא להיקבר בחיק, שנושאים אותו בידים בלבד ולא בארון, ונקבר באשה אחת ושני אנשים ואין צורך בעשרה. אבל לא יוליכו אותו באיש אחד ושתי נשים משום איסור יחוד עם האשה.