א גמרא נאמר במשנה שאין קורעין אלא קרוביו של המת, ושואלים: ואפילו אם היה המת חכם? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חכם שמת — הכל קרוביו.

ותוהים: הכל קרוביו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא כך יש להבין: הכל נוהגים כקרוביו, כלומר: הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה שליד בית הקברות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה אלא באדם דלאו [שלא] חכם הוא.

ועוד שואלים: ואי [ואם] אדם כשר (ירא שמים ובעל מעשים טובים) הוא — חיובי מיחייב למיקרע [חייבים הכל לקרוע] עליו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים — כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר שמת.

ותוהים על הלשון: כדי שיבכה ויתאבל?! וכי ערבונא קא שקיל מיניה [ערבון לוקחים ממנו] שממיתים את בניו כדי שיתאבל לאחר מכן?! אלא כך צריך לומר: בניו מתים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר — מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו, ואם כן יש לקרוע עליו! ומשיבים: צריכים לומר שמשנתנו מדברת באדם דלאו [שלא] אדם כשר הוא.

ועוד שואלים: אי דקאי התם [אם עומד שם] בשעת יציאת נשמה — הלא חיובי מיחייב [חייב] כל אדם לקרוע! דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה — חייב לקרוע. למה דבר זה דומה — לספר תורה שנשרף, שחייב כל הרואה זאת לקרוע!

ומשיבים: במשנה מדובר דלא קאי התם [שאינו עומד שם] בשעת יציאת נשמה, אלא רק שמע שמת אדם שאינו קרובו, ואינו חכם או אדם כשר.

מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רב ספרא, לא קרעו רבנן עליה [חכמים עליו], אמרי [אמרו]: לא גמרינן מיניה [למדנו ממנו], שהוא לא היה מרביץ תורה ברבים. אמר להו [להם] אביי: מי תניא [האם שנינו בברייתא] "הרב שמת"? הלא "חכם שמת" תניא [שנינו], ובודאי היה רב ספרא חכם. ועוד: כל יומא [יום] שמעתתיה בפומין בבי מדרשא [שמועותיו מצויות בפינו בבית המדרש], ואם כן אף שלא למדו ממנו במישרין, תלמידיו הם.

סבור [סברו]: מה דהוה הוה [שהיה היה] ואי אפשר לתקן עוד. אמר להו [להם] אביי, תנינא [שנינו]: חכם, כל זמן שעוסקין בהספד עליו — חייבין לקרוע אפילו שלא בשעת מיתה. סבור למיקרע לאלתר [חשבו לקרוע מיד], אמר להו [להם] אביי, תניא [שנויה ברייתא]: חכם כבודו בהספידו וצריך להמתין עד שעת ההספד לקרוע אז עליו.

ב אגב כך מסופר מעשה דומה במקצת: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רב הונא, סבור לאותובי [חשבו להניח] ספר תורה אפורייה [על מיטתו], שהיו נוהגים לעשות זאת לחכם שמת ולומר: קיים זה מה שכתוב בזה. אמר להו [להם] רב חסדא: מילתא דבחייה לא סבירא ליה, השתא ליקום ליה ליעבד ליה [דבר שבחייו לא היה סבור כן, עכשיו נקום ונעשה לו]? שאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה [אני ראיתי אותו] את רב הונא דבעי למיתב אפורייה [שהיה רוצה לשבת על מיטתו], והוה מנח [והיה מונח] ספר תורה עליה [עליה], וכף כדא אארעא [והפך כד על הארץ] ואותיב [והניח] ספר תורה עילויה [עליו] ורק אחר כך ישב על המיטה. אלמא קסבר [מכאן שסבר] שאסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה. ואין זה נאה לעשות לו כן אחר מותו.

כשרצו להוציאו מביתו לקבורה לא הוה נפיק פוריא מבבא [לא היתה המיטה יוצאת מן הדלת] שהיתה הדלת צרה, סבור לשלשולי [חשבו לשלשל] את המיטה דרך גגין [הגג] מלמעלה, אמר להו [להם] רב חסדא: הא גמירנא מיניה [הרי למדתי ממנו]: חכם, כבודו שמוציאים את מיטתו דרך הפתח, ולא באופן אחר.

סבור לאשנויי מפוריא לפוריא [רצו לשנות ממיטה למיטה צרה יותר] שתוכל לצאת בפתח, אמר להו [להם] רב חסדא: הכי גמירנא מיניה [כך למדתי ממנו]: חכם כבודו במטה ראשונה. שאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה — שנאמר: "וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה" (שמואל ב' ו, ג), שהביאו את הארון לירושלים באותה עגלה שבה הובא לקרית יערים, ודינו של החכם כארון הברית. וכיון שלא היתה דרך אחרת פרוס בבא ואפקוה [שברו את השער והוציאוהו דרכו].

פתח עליה [עליו] ר' אבא בהספד: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה [לו]. שרק משום שלא היה בארץ ישראל לא שרתה שכינה עליו.

מתיב [הקשה] על כך באותה שעה רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב חנן בר חסדא: הלא נאמר "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים" (יחזקאל א, ג), משמע שנביא יכול לנבא גם בחוץ לארץ!

טפח ליה אבוה [אביו] בסנדליה [טפח לו אביו בסנדלו] על רגלו, לרמוז לו שישתוק, ואמר ליה [לו]: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא [האם לא אמרתי לך שלא תטריד את הציבור] בשאלות בתוך ההספד? והתשובה לקושיה זו: מאי [מה פירוש] "היה" — שהיה כבר. כלומר, שכבר היה נביא עוד בהיותו בארץ ישראל ורק המשיך את נבואתו בבבל.

מספרים: כי אסקוה להתם [כאשר העלו אותו את רב הונא לשם] לארץ ישראל, אמרו ליה [לו] לר' אמי ולר' אסי: רב הונא אתי [בא] וחשבו שהוא בא בעצמו. אמרו: כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה [כאשר היינו שם בבבל לא היה לנו כח להרים ראשינו בפניו] — השתא אתינן הכא, אתא בתרין [עכשיו באנו לכאן, הוא בא אחרינו]?

אמרו להו [להם]: ארונו בא. ר' אמי ור' אסי נפוק [יצאו לקראתו], ר' אילא ור' חנינא לא נפוק [יצאו]. איכא דאמרי [יש שאומרים] שר' אילא נפק [יצא], ר' חנינא לא נפק [יצא].

ושואלים: דנפק מאי טעמיה [זה שיצא מה טעם]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ארון העובר ממקום למקום — עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים, ותנחומי אבלים. זה שלא נפק [יצא] מאי טעמא [מה טעם] לא יצא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ארון העובר ממקום למקום — אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים, ותנחומי אבלים.

ושואלים: אם כן קשיין אהדדי [קשות הברייתות זו על זו]! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: כאן — ששלדו קיימת — צריכים לנהוג בו מנהג אבילות, כאן בשאין שלדו קיימת — אין צריך לנהוג בו מנהגי אבלות, ורב הונא שלדו קיימת הוה [היה], דלא נפק לא סיימוה קמיה [וזה שלא יצא, לא גמרו לברר לו את הדבר] שעדיין שלדו קיימת.

אמרי [אמרו] חכמי ארץ ישראל: היכא נינחיה [היכן נניח אותו, היכן נקברהו]? והחליטו: רב הונא ריבץ תורה בישראל ור' חייא ריבץ תורה בישראל הוה [היה], ולכן ראוי לקוברו לידו.

ושאלו: מאן מעייל ליה [מי יכניס אותו] למערת הקבר של ר' חייא? שלא הכל ראויים להיכנס לשם. אמר להו [להם] רב חגא: אנא מעיילנא ליה [אני אכניס אותו לשם], דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי [שהעמדתי את תלמודי, שהיה סדור בידי, כשהייתי כבר בן שמונה עשרה שנה ולא ראיתי קרי], וכן גם משמע ליה קמיה, וידעי בעובדיה [והייתי משמש לפניו, וידעתי במעשיו] הגדולים, דוגמה לדבר, דיומא חד אתהפיכא ליה [שיום אחד התהפכה לו] רצועה של תפילין שהיה הצד שאינו צבוע נראה החוצה ויתיב עלה ארבעין תעניתא [וישב על כך ארבעים תעניות] על שלא נהג כראוי, מפני שהצד השחור של הרצועה צריך להיות מבחוץ.

עייליה [הכניס אותו רב חגא לשם], הוה גני [היה שוכב] בקבר יהודה בן רבי חייא מימיניה דאבוה [מימין אביו] וחזקיה בנו משמאליה [משמאלו], אמר ליה [לו] יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך [ממקומך], דלאו אורח ארעא דקאים [שאין זה דרך ארץ שעומד כאן] רב הונא, בהדי דקאים [כאשר קם] — קם בהדיה [עמו] עמודא דנורא [עמוד של אש], חזייה [כשראה זאת] רב חגא, איבעית [נבהל], זקפיה לארוניה ונפק אתא [זקף את ארונו של רב הונא ויצא ובא]. ומעירים: והאי דלא איענש ענש [וזה שלא נענש] ולא ניזוק מעמוד האש הזה, משום דזקפיה לארוניה [שזקף את ארונו] של רב הונא כהגנה לפניו.

ג ועוד מעשים על קבורת החכמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רב חסדא, סבור לאותובי [חשבו להניח] ספר תורה אפורייה [על מיטתו], אמר להו [להם] ר' יצחק: מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה [דבר שעל רבו לא היה מקובל, אנחנו נעמוד ונעשה לו]?

סבור דלא למישלל קרעייהו [חשבו שלא לחבר את הקרעים שבבגדיהם]. אמר להו [להם] ר' יצחק בר אמי: כשהנפטר הוא חכם, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה — שוללין.

ומסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רבה בר הונא ורב המנונא אסקינהו להתם [העלו אותם לשם, לארץ ישראל].