ואלו קרעין של אבילות שאין מתאחין לעולם: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין שמתו, והקורע על שמועות הרעות, ועל ברכת השם (כששומע שמקללים שם שמים), ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה שחרבו, ועל המקדש, ועל ירושלים. וכך הוא עושה כשבא לירושלים החרבה: וקורע על מקדש ומוסיף בקריעה על ירושלים.

את ההלכה הזו מפרטים: אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר] בסיפור עליית אליהו בסערה השמימה: "ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב' ב, יב), ואנו למדים: "אבי אבי" — זה בא לרבות גם אביו ואמו, "רכב ישראל ופרשיו" — זה רבו שלימדו תורה.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות, וכיצד נובע הדבר מכאן] שהכוונה לרבו? ומסבירים: כמו שהיה מתרגם רב יוסף פסוק זה: רבי רבי דטב להון [שטוב להם] לישראל בצלותיה [בתפילתו] מרתיכין ופרשין [מרכב ופרשים].

ושקרעים אלה לא מתאחין מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" (מלכים ב', ב, יב), ממשמע שנאמר "ויקרעם" איני יודע שלשנים? אלא כשאומר "לשנים קרעים" מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם, שלעולם אין מאחים אותם לגמרי, והם נראים איפוא תמיד כקרועים.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: הלא אליהו חי הוא ולא מת, ומדוע קרע עליו? אמר ליה [לו]: כיון דכתיב [שנאמר]: "ולא ראהו עוד" (מלכים ב', ב, יב), הרי לגבי דידיה [לגביו] כמת דמי [הוא נחשב] ולכן קרע עליו.

א נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות מנלן [מניין לנו] שקורעים עליהם — דכתיב [שנאמר], שכאשר שמע דוד על מפלת ישראל ומות שאול ובניו "ויחזק דוד בבגדו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו. ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב' א, יא-יב).

ומבארים לענייננו: "שאול" — זה נשיא שהרי היה מלך ישראל, "יהונתן" — זה אב בית דין, "על עם ה' ועל בית ישראל" — אלו שמועות הרעות.

אמר ליה [לו] רב בר שבא לרב כהנא: ואימא [ואמור] שאין קורעים עד דהוו כולהו [שיהיו כולם יחד], שרק באסון גדול כזה קורעים! אמר ליה [לו]: "על" "על" הפסיק הענין, שהרי נאמר בכל אחד "על", על שאול ועל יהונתן, ולא אמרם יחד, משמע שעל כל אחד מהם לחוד ראוי לקרוע.

ושואלים: ומי קרעינן [והאם קורעים אנו] על שמועות הרעות? והא [והרי] אמרו ליה [לו] לשמואל: קטל [הרג] שבור מלכא [המלך] תריסר אלפי יהודאי [שנים עשר אלף יהודים] במזיגת קסרי, ולא קרע?! ומשיבים: לא אמרו שיש לקרוע על שמועה רעה אלא באסון ברוב צבור וכמעשה שהיה במות שאול שהיתה זו מפלת עם ישראל.

ושואלים בדרך אגב: ומי קטל [והאם הרג] שבור מלכא [המלך] יהודאי [יהודים]? והא [והרי] אמר ליה [לו] שבור מלכא [המלך] לשמואל: תיתי [תבוא] לי ברכה על שלא קטלי [הרגתי] יהודי מעולם! ומשיבים: שבור המלך לא הרג יהודים ברצון, אולם התם אינהו גרמי לנפשייהו [שם הם עצמם גרמו לעצמם], שאמר ר' אמי בלשון גוזמא: לקל יתירי [לקול מיתרי כנורות] של מזיגת קסרי, פקע שורא [נבקעו חומות] לודקיא, שעשו יושבי העיר שמחה גדולה כשמרדו במלך שבור, ולכן, כיון שנלחמו בו ומרדו במלכותו הוצרך להרגם.

ב ולענייננו, על ברכת (בלשון נקיה, והכוונה לקללה) השם מנלן [מניין לנו] שקורעים? דכתיב [שנאמר]: "ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים" (מלכים ב' יח, לז), על זלזול השם ששמעו מפי רבשקה.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד השומע ברכת ה' ואחד השומע מפי השומע — חייב לקרוע. והעדים המעידים על מי שחטא בחטא זה אינן חייבין לקרוע כשחוזרים בעדותם על הדברים ששמעו, מפני שכבר קרעו בשעה ששמעו.

ותוהים: ואם קרעו בשעה ששמעו מאי הוי [מה יש]? הא קא שמעי השתא [הרי הם שומעים עכשיו] פעם נוספת! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: "ויהי כשמע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו" (מלכים ב', יט, א), משמע המלך קרע והם לא קרעו משום שכבר קרעו בפעם הראשונה.

ושקרעים אלה לא מתאחין מנלן [מניין לנו] — אתיא [בא, נלמד] בגזירה שווה "קריעה" "קריעה" מהקריעה הכתובה אצל אלישע ואליהו. ושם למדנו שהם קרעים שאינם מתאחים.

ג ספר תורה שנשרף מנלן [מניין לנו]? שקורעים עליו — דכתיב [שנאמר]: "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח" (ירמיהו לו, כג). לעצם הענין שואלים; מאי [מה פירוש] "שלש דלתות וארבעה" ומדוע קרע את הספר רק אז?

ומסבירים: אמרו ליה [לו] ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות על המפלה העתידה של ירושלים. אמר להו [להם]: מה כתיב ביה [נאמר בו]? אמרו לו פסוק ראשון: "איכה ישבה בדד" (איכה א, א). אמר להו [להם]: אנא מלכא [אני מלך] ולי אין הדבר נוגע. אמרו ליה [לו] פסוק שני: "בכו תבכה בלילה" (איכה א, ב). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך] ואין זה מדובר בי. אמרו לו פסוק שלישי: "גלתה יהודה מעני" (איכה א, ג). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך]. אמרו לו: "דרכי ציון אבלות" (איכה א, ד). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך]. ואלה הן ארבע דלתות (פסוקים) שקרא תחילה.

אמרו לו פסוק נוסף: "היו צריה לראש" (איכה א, ה), שתתבטל מלכותו. כיון ששמע כך אמר להו [להם]: מאן [מי] אמרה? אמרו לו: זהו המשכו של הפסוק "כי ה' הוגה על רב פשעיה" (איכה א, ה). מיד קדר (חתך) כל אזכרות (איכה א, ה) שבה, ושרפן באש. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם" (ירמיהו לו, כד), מכלל הדברים אתה למד דבעו למיקרע [שהיו צריכים לקרוע] כשראו דבר זה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אימר [אמור] משום שמועות הרעות הכתובות שם היו צריכים לקרוע? אמר ליה [לו] אביי: שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו [באותה שעה האם היו]? הלא היו אלה דברי נבואה, ולא שמועות ממשיות.

אמר ר' חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע — חייב לקרוע שתי קריעות; אחד על הגויל שנקרע, ואחד על הכתב. שנאמר: "אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים" (ירמיהו לו, כז), משמע שעל כל אחד מאלה יש לקרוע.

מסופר: ר' אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] ר' אבא, בעא לאפנויי [רצה ר' אבא להיפנות לצרכיו], שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא [הוריד את הטוטפת שלו, התפילין שבראשו, והניחה על המצע] שהיה יושב עליו. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה [באה בת יענה ורצתה לבלוע אותם, את התפילין],

אמר: השתא איחייבין לי [עכשיו, אילו היתה בולעת אותם, הייתי חייב] שתי קריעות, אמר ליה [לו]: מנא לך הא [מניין לך דבר זה]? והא בדידי הוה עובדא [והרי בי היה מעשה דומה] ואתאי לקמיה [ובאתי לפני] רב מתנה לשאול ולא הוה בידיה [היתה בידו תשובה], אתאי לקמיה [ובאתי לפני] רב יהודה ואמר לי: הכי [כך] אמר שמואל: לא אמרו שצריך לקרוע אלא כשנקרע ספר התורה או ספר קודש אחר בזרוע (באונס ובכח), וכמעשה שהיה ביהויקים.

ד שקורעים על ערי יהודה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: "ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגדדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' "(ירמיהו מא, ה), משמע שכשראו את החורבן קרעו.

אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: "ערי קדשך היו מדבר" (ישעיהו סד, ט), וקורע. הרואה ירושלים בחורבנה — אומר: "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" (ישעיהו סד, ט), וקורע. הרואה בית המקדש בחורבנו — אומר: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" (ישעיהו סד, י), וקורע.

ה שנינו בברייתא שקורע על מקדש, ומוסיף על הקרע הראשון וקורע על ירושלים. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה]: אחד השומע ואחד הרואה חורבן מקומות הקודש, כיון שהגיע לצופים — קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאינו קורע על ירושלים קריעה בפני עצמה אלא מוסיף על הקריעה שקרע למקדש, הרי זה באופן שפגע במקדש וראה אותו חרב ברישא [בתחילה]. הא [זה] שאמרנו שקורע קריעה אחת על ירושלים, וכשרואה את המקדש קורע קריעה מיוחדת, הרי זה כשפגע בירושלים ברישא [בתחילה].

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן כל אותם הקרעים הללו רשאין לשוללן בתפירה גסה ולמוללן (לקפל אותם ולתפור) וללוקטן ולעשותן כמין סולמות בתפירה לא מדוייקת, אבל לא לאחותן בתפירה מעולה.

אמר רב חסדא: