ואולם בגבולין, כלומר, בכל הארץ מחוץ לתחום המקדש, אין להדליק אש במדורה בערב שבת אלא כדי שתאחוז האור (אש) ברובו, ברוב המדורה, מבעוד יום. ר' יהודה אומר: אם היתה זו מדורה של פחמין — אף בגבולין מותר שתידלק האש בערב שבת עם חשיכה, ואפילו רק כל שהוא, שהפחמים כיון שנדלקו שוב לא יכבו, ואין לחשוש שיבוא לעסוק בהם בשבת.

א גמרא שנינו במשנה שאין צולים בשר וכו' אלא כדי שיצולו מבעוד יום. ושואלים: ועד כמה צריכים הם להיצלות כדי שייחשבו לצלויים דיים, ומותר יהיה להוסיף מעט להשלים את בישולם אחר כך? אמר ר' אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי שהיה צלוי חלקית. שכיון שהיה בן דרוסאי שודד ונרדף בידי הכל, לא יכול לשהות ולצלות את מאכלו כל צרכו והסתפק בצלייה חלקית. איתמר נמי [נאמר גם כן] על ידי חכם אחר, שאמר רב אסי אמר ר' יוחנן: כל שהוא מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי בידי ישראל, אין בו עוד משום בישולי גוים. שאם גמר גוי לבשל מאכל זה — מותר באכילה, אף שבדרך כלל אסור לאכול מבישולי גויים. תניא [שנויה ברייתא], חנניה אומר: כל שהוא מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי — מותר להשהותו על גבי כירה בשבת ואף על פי שכירה זו אין גרופה מן הגחלים ואין קטומה (שלא שמו על הגחלים הלוחשות אפר, קיטמא בארמית,) שבמאכל מבושל במדה זו אין לחשוש שמא יבוא לחתות בגחלים.

ב שנינו במשנה: אין נותנין את הפת כו' שלר' אליעזר אפשר להניח פת בתנור בערב שבת מבעוד יום בכדי שיעור זמן שיספיק לקרום הצד התחתון שלה. ושואלים: תחתון זה שאמרנו האיך, האם דגבי [שאצל] התנור, כלומר, שהוא קרוב אליו יותר, או דילמא [שמא] תחתון שאמרנו הכוונה לזה דגבי [שאצל] האור (אש), שהוא קרוב יותר אליה? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא שר' אליעזר אומר במפורש: כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור.

ג שנינו במשנה כי משלשלין את קרבן הפסח בתנור ערב שבת עם חשיכה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הותר הדבר? — משום שבני חבורה העוסקים בפסח זריזין הן ומדקדקים במצוה ולא יבואו לעבור על דיני שבת. ושואלים: הא לאו הכי [הרי אם לא כך] לא היתה רשות בידם לעשות כן?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: גדיא [בשר גדי] בין היתה שפת התנור שריק [סתומה בטיח] בין לא היתה שפת התנור שריק [סתומה בטיח] — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], כי הוצאתו מן התנור מזיקה לו ואין בו חשש. ואם כן, בבשר קרבן הפסח שהוא בהכרח גדי או טלה (שמות יב, ה) אין לחשוש בכל מקרה! ומשיבים: בכל זאת יש צורך להדגיש טעם זה, שכן התם [שם] שהותר, הרי זה דווקא באופן שהיה הגדי מינתח [מנותח], ואולם הכא [כאן] בקרבן פסח, הלא הגדי לא מינתח [מנותח] אלא ניצלה כדיני הפסח בשלמותו, ומכיון שכן גם אינו ניצלה מהר, ויש מקום לחשוש לחתיה בגחלים להחשת הצליה, אך משום שבני חבורה זריזים הם — התירו.

ד שנינו במשנה שמאחיזין את האור (אש) במדורת בית המוקד במקדש בערב שבת סמוך לחשיכה ומניחים לאש שתתתפשט אחר כך במדורה כולה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שמותר הדבר? אמר רב הונא: שכן נאמר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה, ג), ולומדים מכאן: "בכל משבתיכם" שהם מגורי כל ישראל — אי [אין] אתה מבעיר אש, אבל אתה מבעיר אש בשבת במדורת בית המוקד השייכת למקדש. מתקיף [מקשה על כך] רב חסדא: אי הכי [אם כך] שמותרת הבערת אש זו בערב שבת עם חשיכה, אם כן אפילו בשבת עצמה נמי [גם כן] יהיה מותר להדליקה, ומדוע מאחיזים את האש מבעוד יום? אלא אמר רב חסדא, כך יש להבין את הדברים: קרא כי אתא [כאשר בא הפסוק] הרי למישרי [להתיר] את שריפת האברים ופדרים של הקרבנות על גבי המזבח אפילו בשבת הוא דאתא [שבא], ואילו מדורת בית המוקד לא הותר להדליקה בשבת עצמה, כיון שאינה חלק מעבודת הקודש, אלא רק לתועלת הכהנים. ומה שלא חששו בהדלקתה בערב שבת עם חשיכה — הרי זה משום שהכהנים זריזין הן וזהירים במצוות, ובוודאי לא יבואו לחתות בגחלים.

ה שנינו במשנה כי בגבולין אין מדליקים מדורה בערב שבת עם חשיכה אלא אם יש מספיק זמן לפני כניסת השבת כדי שתאחוז האש ברובן. ועל כך שואלים: מאי [מה הוא] בדיוק רובן? אמר רב: רוב כל אחד ואחד מן העצים. ושמואל אמר: די שיידלקו בשיעור כזה כדי שלא יאמרו "הבא עצים דקים יותר ונוחים יותר לבעירה ונניח תחתיהם" לסייע בהבערת העצים הקיימים. תנא [שנה] רב חייא ברייתא שיש בה כדי לסיועיה [לסייע לו] לשמואל, מדין שנאמר במנורת המקדש שאמרו שיש להדליקה כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה ולא שתהא שלהבת עולה על ידי דבר אחר. הרי שבמקום שדרושה הדלקה די בכך (תוספות).

עד כאן דובר במדורה, ואולם שואלים: מה דינו של עץ יחידי שמדליקים בערב שבת? רב אמר: צריך להדליק מבעוד יום השבת את רוב עביו של העץ. ואמרי לה [ויש אומרים אותה הלכה] בשם רב: צריך להדליק מבעוד יום השבת את רוב היקפו של העץ. אמר רב פפא: מאחר ויש חילוקי דעות בענין ההלכה שאמר רב, ואין אנו יודעים מה בדיוק אמר, הלכך בעינן [לכן צריכים אנו] להדליק את רוב עביו, ובעינן [וצריכים אנו] להדליק גם את רוב היקפו, שאז אנו יוצאים מידי ספק. ומעירים: בעיה זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בענין אחר. ששנינו שר' חייא אמר: הדלקת האש היא כדי שישחת העץ מכדי אפשרות שיעשו בו מלאכת האומן, ור' יהודה בן בתירא אומר: כדי שתאחז האש משני צדדין. והוסיף: ואף על פי שאין ראיה לדבר שזו נקראת בעירה לענין שבת, מכל מקום יש זכר לדבר שעץ כזה נקרא שרוף, שנאמר: "הנה לאש ניתן לאכלה את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה" (יחזקאל טו, ד).

מאחר שדובר בענין זה, מביאים פסוק אחר הדן בהבערת האש. שמסופר על המלך יהויקים "והאח לפניו מבערת" (ירמיה לו כב). ובשאלה מאי [מהי] אח זו נחלקו אמוראים. רב אמר שהכוונה היא לאחוונא [עץ ערבה]. ושמואל אמר: מדובר כאן בעצים שנדלקו באחוונא, כלומר, באחווה, שכל העצים נדלקים זה מזה, ואף הקטן מן הגדול. אף פירוש המלה "אחוונא" נשתכח, ומסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לאנשים בשוק: מאן בעי [מי רוצה] אחוונא? אישתכח ערבתא [ונמצא שמכר ערבה], והובן פירושה של המלה.

אמר רב הונא: קנים שמדליק בהם מדורה בערב שבת אין צריכין שיידלקו רוב הקנים לפני כניסת השבת, לפי שהם נדלקים היטב. ואולם אם אגדן — נעשו הקנים כקורת עץ וצריך להדליק את הרוב. וכן גרעינין של תמר שמדליק בהם אין צריכין רוב, שהם בוערים בקלות. ואולם אם נתנן בחותלות (סלים קלועים) צריכין שיידלק הרוב. מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: אדרבא, איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר] לומר, שכן קנים — מבדרן [מפוזרים], ואילו כאשר אגדן — לא מבדרן [אינם מפוזרים], ולכן קנים אגודים בוערים טוב יותר מאשר קנים בודדים. וכן, גרעינין — מבדרן [מפוזרים], ואם נתנן בחותלות — לא מבדרן [אינם מפוזרים]. איתמר נמי [נאמר גם כן] מעין דברים אלה,