ברננה [ברינון, בשמועה, בחשד] בלבד — לא מפקינן [אין אנו מוציאים], הכא נמי [כאן גם כן] — ברננה לא מפקינן [ברינון אין מוציאים].

א משנה וכולם (החכם, והמביא גט, והמעיד לאשה שמת בעלה, שאמרנו שלא ישאו את הנשים שגרמו להתירן), שהיו להם נשים באותה שעה של דין או עדות ומתו נשיהם אחר כך — מותרות אותן נשים שהתירו לינשא להם, שאין אנו חוששים שעוד בחיי אשתו נתן עיניו בזו.

וכולן, כל הנשים הללו שאסרו לשאתן משום חשד, אם נישאו לאחרים, ונתגרשו או שנתאלמנו — מותרות לינשא להם, לאלה שהיו קשורים בדרך כלשהי להתרתן. וכולן, כל הנשים שאסרו עליהן להינשא מפני החשד — מותרות לבניהם או לאחיהם של המתירים.

ב גמרא שנינו במשנה שכולם אם היו להם בזמן ההיתר נשים ומתו, יכולות הנשים שהותרו על ידם להינשא להם. ומדייקים: מתו — אין [כן], אבל אם נתגרשו נשותיהם — לא, מפני שיחשדוהו שנתן עיניו באשה האחרת ובגללה גירש את אשתו.

אמר ליה [לו] רב הלל לרב אשי: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: אפילו נתגרשו מותרות! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא דהואי [זה כשהיתה] קטטה בין הבעל והאשה עוד בשעה שהתיר, ויש לחשוש שכבר אז נתן עיניו באחרת, הא [זה] שלא הואי [היתה] קטטה באותה שעה, ונתגרשו מסיבה אחרת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] שלא הואי [היתה] קטטה תחילה, ורק לאחר מכן התקוטטו והתגרשו. ולא קשיא [ואין זה קשה]; הא דארגיל [זה כשהתחיל] הוא בקטטה, שיש מקום לחשוד שנתן עיניו באשה אחרת ולכן חיפש עילה לגרש את אשתו, הא דארגילה [וזה שהתחילה] היא בקטטה, שאז אין מקום לחשוד בו.

ג שנינו במשנה: וכולן שנישאו לאחרים ונתגרשו או נתאלמנו — מותרות להינשא לאלה שגרמו להתירן מתחילה. קא סלקא דעתין [עלה בדעתנו] לומר שמיתה שנאמרה כאן ("נתאלמנו") מדברת גם על ענין מיתה האמורה במשנה הקודמת ("מת" "הרגתיו" "הרגנוהו"), כלומר, שאותה אשה שהועד בה שמת בעלה או שנהרג, נישאה לאחר וגם הוא מת, וכן גירושין שנאמרו כאן ("נתגרשו") באו אחרי גירושין של זה שהעיד על כשרות הגט,

ואם כן נימא מתניתין דלא [האם נאמר שמשנתנו אינה] כשיטת רבי, דאי [שאם] כשיטת רבי היא, האמר [הרי אמר] רבי: בתרי זימני הויא [בשתי פעמים הריהי] חזקה, וחזקה היא שאשה זו גורמת למיתת בעליה (שהרי בשתי פעמים נוצרת חזקה), ואשה כזו ("קטלנית") אין לשאתה, וכיון שאין משנתנו חוששת לכך — משמע שאינה כדעת רבי!

ודוחים: לא, מכאן אין הוכחה, כי אפשר לומר שמיתה האמורה במשנתנו מתייחסת לנושא הגירושין האמורים במשנה הקודמת, וגירושין האמורים כאן, ביחס למיתה האמורה במשנה הקודמת היא שנאמרה. שמדובר באשה שקודם נתגרשה ואחר כך מת בעלה, או קודם מת בעלה ואחר כך נתגרשה.

ד שנינו במשנה: וכולן, כל הנשים האלה, מותרות לבניהם או לאחיהם של העוסקים בהתרתה. ותוהים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה דבר זה מזו ששנינו במשנה אחרת]: הנטען מן האשה, שחושדים בו שנאף עם אשה מסויימת שאסור לא רק בה אלא גם באמה ובבתה ובאחותה. ואילו כאן אנו מתירים לבניו ולאחיו על אף החשד!

ומשיבים: יש מקום לחלק, נשי לגבי נשי שכיחן דאזלן [נשים אצל נשים מצוי שהן הולכות] לישון זו אצל זו, ויש לחשוש שמא תבוא הקרובה (שהיה חשוד עליה) לישון אצל אשתו, ויתפתה שוב לעבירה ויעבור על איסור עריות של קרובת אשתו. ואילו גברי לגבי גברי לא שכיחן [גברים אצל גברים אינם מצויים] ואף אם נישאת לקרובו — לא יבוא החשוד לישון שם ואין איפוא מקום לחשש.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר טעם אחר: נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי [נשים שאין שכיבתן אוסרת זו את זו] שכן אם נואף אדם עם קרובת אשתו, אין אשתו נאסרת עליו בכך, ועל כן לא קפדי אהדדי [אין הנשים הללו מקפידות זו על זו] ושמא לא תקפיד אשתו אם החשוד ממשיך לנאוף עם האשה שנחשד עליה. אבל גברי דאסרן שכיבתן אהדדי [הגברים שאוסרת שכיבתם זה על זה], שאם איש אחר שוכב עם אשה הרי הוא אוסרה לבעלה, ולכן קפדי אהדדי [מקפידים הם זה על זה].

ושואלים: אי הכי [אם כך] אביו נמי [גם כן] יהא מותר לשאת אשה שהותרה על ידי הבן, ומדוע נאמר "בניהם או אחיהם", ולא אביהם? ומשיבים: ודאי גם אביו מותר, אלא בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר]: לא מבעיא [נצרכה] לומר באביו של המתיר שודאי מותר לו לשאת את האשה שהותרה על ידי הבן, כיון שאין חוששים שמא ינאף עימה בנו, המתיר, כיון דבזיז בניה מיניה [שהרי מתבייש בנו ממנו], אבל בנו של המתיר, שלא בזיז [מתבייש] אביו מיניה [ממנו], ולכך יש איפוא לחשוש שמא יבוא אביו, המתיר, וינאף עימה בעודה נשואה לבנו, ולכך אימא [שמא תאמר] שלא תוכל להינשא לבנו, שיש מקום לחשד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

א משנה היו ארבעה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות — הרי אלו, האחיות, חולצות ולא מתייבמות. כיון ששתיהן זקוקות לייבום לכל אחד מן האחים הנותרים, הרי כל אחת מהן היא אחות זקוקתו של כל אח — ואסורה עליו מדברי סופרים. ואם לא שאלו בבית דין אם הדבר מותר להם וקדמו וכנסו — יוציאו, שגזרו חכמים שיגרשו אותן. ר' אליעזר אומר, מחלוקת היא בדבר: בית שמאי אומרים: יקיים, ובית הלל אומרים: יוציאו.

היתה אחת מהן מן האחיות הללו אסורה על האחד איסור ערוה, שהיא קרובת אשתו (כגון חמותו או אם חמותו) או קרובתו מצד אמו — הרי הוא אסור בה, ומותר באחותה. שכיון שזו היא קרובתו ופטורה מלהתייבם על ידו, הרי שאינה זקוקה לו, ונמצא שהאחרת אינה עוד אחות זקוקתו, ויכול לייבמה בהיתר. ואולם האח השני שאיננו קרוב לאחת מהן — אסור בשתיהן, שהרי כל אחת מהן היא אחות זקוקתו.

היתה אחת מן הנשים הללו אסורה לו באיסור מצוה או באיסור קדושה — אחותה חולצת ולא מתייבמת משום אחות זקוקתו. שגם האחות שהיא איסור קדושה זקוקה לחליצה.

היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה, והשניה אסורה על זה על האח השני איסור ערוה — הרי האסורה לזה מותרת לזה, והאסורה לזה מותרת לזה.

וזו היא שאמרו בתמצית: אחותה כשהיא יבמתה, שאם נופלות לייבום אחיות שהן יבמות (גיסות) ואחת מהן אסורה לו משום ערוה — האחרת או חולצת או מתייבמת, שהרי שוב אין כאן איסור אחות זקוקתו וכל אחד מהם יכול לחלוץ או לייבם את האחות השניה.

ב גמרא מן ההלכה במשנה מדייקים: שמע מינה [למד מכאן] שיש זיקה, כלומר, שעצם חובת הייבום יוצרת כעין קירבה משפחתית, ובשל כך דין אחות זקוקתו כדין אחות אשתו. דאי [שאם] אין זיקה, מכדי הני, מתרי בתי קאתיין [הרי שתי הנשים הללו, משני בתים, בעלים, הן באות] שהרי הן שייכות כל אחת לבית בעל אחר, ושתיהן צריכות ייבום, ומדוע לא תתייבמנה? האי לייבם חדא והאי לייבם חדא [זה ייבם אחת וזה ייבם אחת], ומה בכך? אלא ודאי יש זיקה, ואסורות הן משום אחות זקוקתו.

ודוחים: לעולם אימא לך [אומר לך] שלדעת תנא זה אין זיקה, ולא מטעם זה הן אסורות, אלא ומשום דקסבר [שהוא סבור]: אסור לבטל מצות יבמין, כלומר, אסור להביא למצב בו תתבטל מצות הייבום. וכיצד: דלמא אדמייבם חד מיית אידך [שמא עד שייבם האחד מהם ימות האחר] ואז יהיה רק אח אחד וגם השניה נופלת לפניו לייבום וקמבטל [ומבטל] ממנה מצות יבמין כי כאשר נושא אחת מהן, ממילא מצות ייבום (ואף חליצה) בטילה מן השניה, מפני שנעשית אחות אשתו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שזהו טעם המשנה תלתא נמי [אם היו שלושה אחים גם כן] קיים חשש זה, ומדוע דיברה המשנה בארבעה אחים? הלא יכלה לדון בשלושה אחים ושנים מהם נשואים שתי אחיות, וגם אז קיים הטעם של ביטול מצות יבמים, שכשייבם אחת מהן לא יוכל לייבם השניה?

ומשיבים: אכן, לענין הלכה כך הוא, אלא בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמרינן [אומרים אנו], וכך יש להבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר תלתא [בשלושה אחים] שודאי בטלה מצות יבמין, שכשמייבם השלישי אחת מהן ודאי מבטל מצות הייבום מן האחרת. אבל ארבעה, שאין חשש שמא ימות אחד משני האחים שנותרו, כיון שלמיתה לא חיישינן [אין אנו חוששים] וכל אחד מהם רשאי לייבם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת יש לחשוש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שאנחנו חוששים למיתתם של האחים הנותרים, מדוע שנה הלכה זו דווקא בארבעה אחים —