הך דאזלא בהדה לבי דינא [זו שהולכת איתה לבית הדין], כלומר, כיון שכאשר האשה החולצת הולכת לבית הדין מתלווית אליה אחותה, עשוי הרואה לחשוב שאחותה היא זו שחלצה ולכן גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] ואסרוהו לישא את צרתה האחות, כדי שלא יבואו הרואים לומר שאת צרת חלוצתו נשא. ואולם האי דלא אזלא בהדה לבי דינא [זו, הצרה, שאינה הולכת איתה לבית הדין] כלומר, הצרה, שלא השתתפה בכל מעשה בית הדין של החליצה, שכאשר חולצת האחת אין צרתה נוכחת בדרך כלל בבית הדין ואין חשש שמא יחשבו הרואים שהצרה היא זו שחלצה ולכך קרובותיה אסורות לו, ולכן לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] בקרובותיה של הצרה.

א משנה החולץ ליבמתו, ואחר כך נשא אחיו את אחותה, ומת אותו אח — האחות חולצת ולא מתיבמת, מפני שהיתה אסורה עליו עוד לפני נישואיה לאחיו משום אחות חלוצתו. וכן המגרש את אשתו, ונשא אחיו את אחותה ומת — אם אין להם אח אחר שיכול לייבמה, הרי זו פטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי היא אחות גרושתו, ואסורה עליו משום ערוה כל עוד גרושתו חיה.

שומרת יבם (ממתינה לייבום), שקידש אחיו של אותו יבם את אחותה — משום (בשם) ר' יהודה בן בתירא אמרו: אומרים לו לאח המקדש: המתן ואל תשא את ארוסתך עד שיעשה אחיך היבם מעשה, שיכנוס או יחלוץ, כי כל עוד לא עשה היבם מעשה, הרי היא זקוקה לייבום לכל האחים, ובכלל זה גם לאח שקידש את אחותה ואסור לו לשאת את אחות זקוקתו.

חלץ לה אחיו ליבמה, או כנסה — יכנוס האח את אשתו. מתה היבמה — יכנוס את אשתו שהיא אחותה, שעכשיו אינה עוד אחות זקוקתו. אם מת יבם לפני שעשה מעשה באשה, נמצא אז שלפני האח יש שתי אחיות, אחת היא ארוסתו, ואחת זקוקה לו לייבום, ולכן יוציא את אשתו (ארוסתו) בגט, מפני שהיא נאסרת עליו משום שהיא אחות זקוקתו, ויוציא את אשת אחיו בחליצה, שהרי היא אסורה עליו משום אחות גרושתו.

ב גמרא לאחר שנשנה הדין הראשון שבמשנה בענין אחות חלוצתו, נאמר: וכן המגרש את אשתו. ושואלים: מאי [מה] פירוש הלשון "וכן"? שהרי אין דינים אלה דומים זה לזה! ומשיבים: אימא [אמור] במקום זה בלשון המתאימה: "אבל המגרש", שהרי במקרה הזה אין דינה שחולצת ולא מתייבמת, אלא היא פטורה לגמרי, משום אחות אשה.

אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי והסביר את היחס בין שני דינים אלה, שאחות גרושה אסורה מדברי תורה, ולכן פטורה לגמרי מן הייבום, ואילו אחות חלוצה אסורה רק מדברי סופרים, משום שדומה לגרושה, ואם נפלה לפניו, חולצת ולא מתייבמת.

ג שנינו במשנה ששומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, לדעת ר' יהודה בן בתירא אומרים לו שימתין עד שיעשה אחיו מעשה. אמר שמואל: הלכה כדברי ר' יהודה בן בתירא.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם מתה אשתו, מהו דינו ביבמתו? האם אסור בה כשם שאסור בה בעוד ארוסתו חיה משום אחות אשתו, או לא? רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כיון שמתה אשתו — מותר ביבמתו, שבמות ארוסתו פקע איסור אחות אשתו, ומותרת לו. שמואל ורב אסי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אם מתה אשתו — אסור ביבמתו.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב — משום דהואי [שהריהי] זו יבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה לו לאחר מכן כשקידש את אחותה, וחזרה והותרה לו משמתה ארוסתו, ומכיון שכן תחזור להיתרה הראשון לגמרי. ואף שבמשך זמן מסויים היתה אסורה משום אחות אשתו כשהיתה זקוקה לו — לא נאסרה עליו לעולם.

מתיב [מקשה] על כך רב המנונא ממה ששנינו: היו שלשה אחין, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ואחד מופנה (רווק), מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה המופנה (האח הרווק) מאמר ביבמה זו, ואחר כך מת אחיו השני, ונפלה לפניו גם האחות השניה לייבום, ואז שתיהן אסורות עליו משום שהן אחיות הקשורות אליו בזיקה,

ואחר כך מתה אשתו של האח השני אחריו — הרי אותה יבמה שעשה בה מאמר חולצת ולא מתיבמת.

ואמאי [ומדוע]? תיהוי [תהיה] זו כיבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה עליו משמת אחיו ונפלה לפניו גם אחותה ומשמתה אחותה חזרה והותרה, ואם כן תחזור להיתירה הראשון!

אישתיק [שתק] רבא, שלא מצא לכך תשובה מיד. לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב המנונא אמר רבא כמדבר אל עצמו: אמאי [מדוע] לא אמרת ליה [אמרת (אמרתי) לו] שמשנה זו שהקשה ממנה, כשיטת ר' אלעזר היא, שאמר: כל יבמה כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור — נאסרה עליו עולמית? ואילו אני פסקתי כחכמים.

הדר [חזר] ואמר לעצמו: אימור [אמור] שאמר ר' אלעזר דבר זה — היכא דלא חזיא [היכן, כאשר, שלא היתה ראויה לו כלל] בשעת נפילה, אבל היכא דחזיא [היכן, כאשר שהיתה ראויה] בשעת נפילה, כגון במקרה שלנו, שכאשר מת האח הראשון היתה היבמה ראויה לו, ובמקרה כזה מי [האם] אמר שאם נאסרה אחר כך אין לה היתר?

הדר [חזר] ואמר: אין [כן] ר' אלעזר אוסר גם בזו, והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] שכאשר קידש אדם את אחות יבמתו ר' אלעזר אומר: מתה יבמתו — מותר באשתו (זו שקידש), מתה אשתו — אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת. הרי שר' אלעזר סבור שאם נאסרה היבמה עליו אפילו שעה אחת, בין בשעת נפילה בין לאחר מכן — הריהי אסורה לעולם.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי שמואל ורב אסי דאמרי [שאומרים] שאינה מתייבמת, סבורים כר' אלעזר?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהם סבורים כרבנן [כדעת חכמים], אלא, עד כאן לא שמענו כי קמיפלגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר' אלעזר בענין זה שגירש אשה והחזירה, ואחר כך מת, ונפלה אשה זו לייבום, שר' אלעזר אוסרה ליבם משום שבעת שנתגרשה מבעלה היתה אסורה על האח, וחכמים סבורים שמותרת, אלא משום שמשעת הנפילה ואילך לא מיתסר עלייהו [נאסרה עליהם] על האחים, שהרי חזר ולקחה, והאיסור שחל על האשה בחיי אחיו אינו נחשב, אבל הכא דאיתסר [כאן שנאסרה] לאחר שנפלה לו לייבום, שהותרה ונאסרה — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהיא אסורה, ואם כן, אפשר לפרש את דבריהם גם לדעת החכמים.

ד משנה היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה (שיעברו) שלשה חדשים מאז מות בעלה. וכן כל שאר הנשים, ולא רק יבמה, לא יתארסו, ולא ינשאו עד שיהו (שיעבור) להן זמן של שלשה חדשים לאחר שנפסק קשר האישות הקודם, כדי שתהא הבחנה בין ילדיו של הבעל הראשון ובעל שני. וכיון שתיקנו תקנה זו אמרו: אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד אם היו קודם לכן נשואות ואחד אם היו רק ארוסות, שבכל אלה (גם כאשר סיבת הגזירה אינה קיימת) גזרו שצריך להמתין שלושה חודשים מתום קשר הנישואין הקודם.

ר' יהודה אומר: אלה שהיו מקודם נשואות — יתארסו, שהרי באירוסין אין איסור, שעדיין אין ביניהם יחסי אישות, ואלה שהיו רק ארוסות ולכן לא היו להן יחסי אישות עם בעליהן — ינשאו. חוץ מן הארוסות שבארץ יהודה, מפני שלבו גס בה. משום שבארץ יהודה היו נוהגים שהארוס וארוסתו היו נפגשים ומתייחדים קודם לנישואיהם, וייתכן שהארוס בעל את ארוסתו, אבל בכל מקום אחר אין חוששים לכך.

ר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו בתוך שלושה חודשים, שלא גזר באירוסין משום נישואין, חוץ מן האלמנה, שהיא יכולה להתארס רק בתום שלושים יום למות בעלה, ולא משום הבחנה, אלא