וקיימא לן [ומוחזק לנו, יודעים אנו] שאינו לוקה ומשלם, ואם לוקה על אונס אחותו, מדוע אם כן משלם גם קנס על כך? אמר עולא: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנה שלנו מדובר שבא על אחותו נערה שמשלם עליה קנס ולכן אינו לוקה, ואילו כאן במסכת מכות מדובר במקרה שבא על אחותו בוגרת שאינו משלם קנס, ולכן לוקה.

ושואלים: וכשבא באונס על אחותו הבוגרת נמי [גם כן] אף שאינו משלם קנס הא איכא [הרי יש] תשלומי בושת ופגם שהם חיובי ממון ולא קנס, ואף שם צריך לשלם ולא ללקות! ומשיבים: מדובר שם בשוטה שאין לה בושת, ואף אין משלם פגם, מפני שעצם היותה שוטה הוא פגם גדול כל כך שאין אחריו פגם נוסף. ומקשים: והא איכא צערא [והרי יש תשלום צער] שמשלם אפילו לשוטה על שהכאיב לה בביאת אונס! ומשיבים: מדובר שם במפותה, שאינה מקבלת עבור צער, שהרי מרצונה נבעלה.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת, שהגעת לכך] להסבר זה שמדובר במפותה, אפילו תימא [תאמר] שמדובר שם באחותו הנערה, ובכל זאת אינו משלם קנס, כי מדובר ביתומה שכל התשלומים שחייב לה מגיעים לה ולא לאביה, וכן במפותה, שכיון שהיתה מפותה, שעשתה מדעתה, אין כאן חיוב תשלומים כלל, ולכן יש עליו חיוב מלקות.

ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] עולא כי כל היכא דאיכא [מקום שיש] חיוב גם של ממון וגם של מלקות — ממונא [ממון] הוא שמשלם אבל מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], ולכן הבא על אחותו נערה, משלם קנס ואינו לוקה. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לעולא הא [דבר זה]? ומשיבים: גמר [למד] מדין החובל בחבירו; מה חובל בחבירו דאיכא [שיש] גם עונש ממון עבור החבלה, וגם מלקות שעבר על לאו מן התורה ("פן יוסיף להכותו". דברים כה, ג), וההלכה היא כי ממונא [ממון] הוא משלם, אבל מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], ומכאן נלמד הכלל: אף כל היכא דאיכא [מקום שיש] חיוב ממון ומלקות — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה].

ומקשים: מה לחובל בחבירו שאי אפשר ללמוד ממנו הלכה כללית שמשלם ממון — לפי שחיוב הממון שבחובל הוא חיוב חמור, שכן חייב בחמשה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת) ואין ללמוד מכאן למקרים אחרים שיהא חייב לשלם ממון. ומצד שני: ואי ממונא לקולא [ואם תאמר שעונש ממון הוא עונש קל] יותר ממלקות, ושמא נלמד מחובל שתמיד נותנים את העונש הקל ממון ולא מלקות — אין ללמוד מחובל בחבירו הלכה כללית להקל שישלם בכל מקום ממון, משום שעבירה זו של החובל בחבירו יש בה צד קל, שכן איסור חבלה אינו איסור בכל מקרה, שהרי הותר מכללו בבית דין, שהרי מלקים וחובלים בבית דין את החייבים מלקות, ואין ללמוד מכאן לאיסורים אחרים שאין להם צד היתר.

אלא חוזרים מלימוד זה ואומרים כי גמר [למד] מעדים זוממין; מה עדים זוממין דאיכא [שיש] גם חיוב ממון אם זממו לחייבו ממון בעדותם, וגם מלקות (שעברו על מצות לא תעשה של "לא תענה ברעך עד שקר". שמות כ, יג), ואנו יודעים כי דינם של עדים זוממים שרצו לחייב ממון הוא — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], ומכאן נלמד אף כל היכא [מקום] דאיכא [שיש] חיוב ממון ומלקות יחד — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה].

ודוחים: מה לעדים זוממין שהתורה החמירה בדינם, שכן אינן צריכים התראה, כי כרגיל אין האדם נענש אלא אם כן התרו בו תחילה שלא יעבור, וכיון שהחמירה בהם התורה בפרט זה, החמירה גם שיחוייבו לשלם ממון החמור ולא יפטרו במלקות בלבד. ומצד שני, אי ממונא לקולא [אם תאמר שנתינת ממון בדרך כלל להקל] הוא יותר ממלקות, שהרי אפשר לומר שיש באיסורם של העדים הזוממים צד קל, שכן לא עשו מעשה בגופם אלא רק בדיבור בלבד, ושמא מקילים בהם מטעם זה שישלמו רק ממון הקל, אבל במקרים אחרים שנעשה בהם מעשה, יש להחמיר ולחייב מלקות!

אלא יש לומר כי גמר מתרוייהו [למד משניהם יחד], ובדרך זו: מה הצד השוה שבהן, בחובל בחבירו ועדים זוממים, דאיכא [שיש] באותה עבירה חיוב ממון ומלקות, ובשניהם ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], אף כל היכא דאיכא [מקום שיש] חיוב ממון ומלקות, ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה]. ודוחים: מה להצד השוה שבהן — שכן יש בהן צד חמור שאינו קיים בכל העבירות, שכן החובל חייב בחמישה מיני תשלומים, ועדים זוממים אין בהם התראה, ואי ממונא לקולא [ואם צד ממון להקל] הוא, אפשר לחלק ביניהם לשאר איסורי תורה — שכן יש בהן צד הקל בעונשם, שהחובל — הותר מכללו, ועדים זוממים — לא עשו מעשה, ולפיכך נידונים בעונש קל, ואין ללמוד מהם הלכה כללית.