מעשה ידיה היא ויש לבעל זכות בה, ובכל זאת אמר ר' עקיבא שהיא לעצמה — מציאתה שאין לה קשר למעשה ידיה האם לא כל שכן שהיא שלה?!

וראיה שזו היא שיטת ר' עקיבא בהעדפה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אמרה אשה לבעלה "קונם (נדר איסור, כעין הקדש) כל מה שאני עושה יהא אסור לפיך" — אינו צריך להפר נדר זה, משום שאינו חל כלל, כי אין האשה יכולה לאסור על בעלה את הדברים שהיא מחוייבת לעשות עבורו. ר' עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ועל תוספת זו, שאיננה חייבת לעשות לו, חל נדרה של האשה. ומכאן משמע שמה שנחשב כהעדפה שייך לאשה! אלא איפוך [הפוך] את השיטות ושנה כך: מציאת האשה לבעלה. ר' עקיבא אומר: לעצמה.

ושואלים: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: בהעדפה שלא על ידי הדחק, כאשר האשה עושה מלאכה יותר מן השיעור הקצוב מפני שבטבעה היא זריזה וחרוצה ואינו דורש ממנה מאמץ יתר — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהעדפה כזו של הבעל הוי [היא], כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בהעדפה שעל ידי הדחק, שהיא מתאמצת יותר מן הרגיל ועושה יותר; התנא קמא [הראשון] סבר שמותר זה שייך לבעלה, ור' עקיבא סבר שהמותר שייך לעצמה. ולפי זה אף בהעדפה אין ר' עקיבא סבור שהיא שייכת תמיד לאשה ואין צורך להפוך את השיטות! (רי"ד). ומשיבים, אמר רב פפא: מציאתה — כהעדפה שעל ידי הדחק דמי [נחשבת] מאחר שהיא מגיעה לידיה רק בהזדמנות מיוחדת, יש לראותה כעין העדפה שבאה מתוך מאמץ מיוחד. וזוהי פלוגתא [מחלוקת] של ר' עקיבא ורבנן [וחכמים].

בעי [שאל] רב פפא: עשתה לו שתים (שתי מלאכות) בבת אחת מהו? האם דינן כהעדפה על ידי הדחק או לא? וכן בעי [שאל] רבינא: עשתה שלשה או ארבעה דברים בבת אחת מהו? השאלות הללו לא נפתרו, והריהן תיקו [תעמודנה במקומן.

א שנינו במשנה שבושתה ופגמה שלה, ור' יהודה בן בתירא אומר שיש גם לבעל חלק בו. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר רב חנן על שיטת ר' יהודה בן בתירא: אלא מעתה, אם בייש סוסתו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה [כך גם כן הוא שצריך לתת לו] בושת? על שאלה זו תוהים: וכי סוס בר [בן] בושת הוא, וכי אפשר לבייש אותו?! ומה הדמיון לאשה ששייך בה בושת! אלא כך יש לנסח את השאלה: אם רקק בבגדו של חבירו הכי נמי דבעי למיתן ליה [כך גם כן שצריך לתת לו] בושת?

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], שצריך לתת לו — והתנן [והרי שנינו במשנה]: רקק, והגיע בו בחבר הרוק, או שפרע (חשף את שער) ראש האשה, או שהעביר (הוריד) את טליתו (בגדו) של חבירו ממנו — חייב ליתן לו קנס של ארבע מאות זוז, משום שזו בושת מרובה. ואמר רב פפא: לגבי רקיקה, לא שנו אלא כשפגע הרוק בו, אבל אם פגע הרוק בבגדו — פטור היורק, ומדוע חייב לשלם לבעל כאשר ירק על את אשתו, והרי לא פגע הרוק בו! ודוחים: אין הדברים דומים, בבגדו לית ליה זילותא [אין לו בכך בושת], אבל אם מביישים את אשתו אית [יש] לה זילותא [זלזול] הגורם גם לבעל להתבייש.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אלא מעתה, בייש עני בן טובים (ממשפחה מכובדת), דאית להו זילותא לכולהו [שיש להם זלזול לכל] בני משפחה, הכי נמי דבעי למיתן להו [כך גם כן שצריך לתת להם] בושת לכל בני משפחה? שהרי לפי אותו עקרון, גם הם שותפים בכך. אמר ליה [לו]: התם לאו גופייהו [שם, בן המשפחה אינו גופם] ואינם יכולים לומר שהם עצמם נפגעו, ואולם הכא [כאן] אשתו גופיה הואי [כגופו היא] ודינם הוא כאדם אחד, ובושתה היא איפוא גם בושת לבעלה.

ב משנה הפוסק (הקוצב) סכום מסויים של מעות כנדוניה לחתנו, ומת חתנו לפני שקיבל את הנדוניה, ונפלה האשה לייבום לפני יבם, אמרו חכמים: יכול הוא החותן שיאמר ליבם: לאחיך הייתי רוצה ליתן נדוניה זו, ולך אי אפשי ליתן (אין רצוני לתת).

ומכאן ממשיכה המשנה בדרך חישובי הנדוניה והכתובה: פסקה האשה להכניס לו בנדונייתה אלף דינר בכספים — הוא פוסק כנגדן וכותב בכתובתה סכום של חמש עשרה מנה (אלף וחמש מאות דינר), שהוא מוסיף עוד מחצית מן הסכום שקיבל, כיון שהוא יכול להשתמש בכסף זה, ואילו כנגד השום (דבר הניתן על פי הערכה), כלים וחפצים שהכלה מכניסה בנדוניה, והיו נוהגים בדרך כלל להגזים ולהפריז קצת בהערכת הדברים שהיא מביאה, לא רק שאינו מוסיף על סכום זה בכתובה, שהרי בחפצים אלה אינו יכול להרוויח דבר, אלא הוא פוסק פחות חומש מן הסכום שהעריכו בו את החפצים, שהדרך היתה להפריז כדי חמישית על המחיר.

אולם אם היה החפץ שום (מוערך) במנה ושוה באמת מנה — אין לו אלא מנה ואינו פוחת ממנו. אם היה שום במנה, כלומר, שהוא כותב בכתובה מנה כנגד חפצים שהיא מביאה בנדוניה, היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר (שהם מאה עשרים וחמישה דינרים) לפי ההערכה שעושים בביתה, שכפי שאמרנו שמוסיפים כדי חמישית — שוויים הוא באמת מנה. וכן אם הוא פוסק בארבע מאות דינר כנגד חפציה, היא נותנת חמש מאות לפי ההערכה, השווים ארבע מאות לפי הערך האמיתי. ולעומת זאת מה