הכותב לאשתו תנאי מיוחד: "דין ודברים אין לי בנכסיך", שמתנה אתה שהוא מוותר על זכותו בנכסיה — בכל זאת הרי זה אוכל פירות הנכסים בחייה, ואם מתה — יורשה. אם כן, כיון שבכל זאת יש בידו את כל הזכות הזו למה, מה המשמעות, במה שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך"? — המשמעות המעשית של תנאי זה היא, שאם מכרה או נתנה מנכסיה לאחר — מה שעשתה קיים ואינו יכול להוציא.

ואם כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן" — הרי זה אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה — יורשה, שהרי לא סילק את עצמו מן הירושה. ר' יהודה אומר: לעולם, אף על פי שויתר על זכותו בפירות עצמם, מכל מקום נעשים הפירות עצמם כנכסי מלוג שלה ולכן הריהו אוכל פירי פירות. ואינו מסולק לגמרי מאכילת פירות עד שיכתוב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם", כלומר, פירי פירי פירות וכן הלאה.

כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך" — אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה אינו יורשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מתה — יירשנה, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה, שלדעתו מדין תורה הבעל יורש את אשתו, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה לבטלו — תנאו בטל.

ב גמרא תני [שנה] ר' חייא: "האומר לאשתו", ולא שנה "הכותב", שאף באמירה בלבד בלא כתיבת שטר מועיל תנאי זה.

על עיקר ההלכה שואלים: וכי כתב [וכאשר הוא כותב] או אומר לה הכי [כך], מאי הוי [מה יהיה]? כלומר, כיצד תועיל כתיבה או אמירה זו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו שהוא שותף בנכסיו, בין באמירה בעל פה ובין בהודעה בכתב "דין ודברים אין לי על שדה זו", או "ואין לי עסק בה", או "וידי מסולקת הימנה" — לא אמר כלום, שאין תוקף לויתור בנוסח זה שאיננו נוסח של מתנה!

אמרי דבי [אמרו החכמים בבית מדרשו] של ר' ינאי: במשנתנו מדובר בכותב לה ועודה ארוסה, שכאשר כותב נוסח זה, עדיין אין הנכס ברשותו ולכן יכול הוא לסלק עצמו, וכדברי רב כהנא, שאמר רב כהנא: נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, שאינה ירושה ישירה, אלא מכוח אשתו, או על ידי מתנה — אדם מתנה עליה שלא יירשנה. שבכגון זה תנאו קיים, למרות שאיננו יכול לוותר על נחלה שכבר הגיעה לו! וכדברי רבא, שאמר רבא: האומר "אי אפשי (אין רצוני) בתקנת חכמים כגון זו" — שומעין לו.

ושואלים: מאי [מה הוא] "כגון זו"? ומסבירים: כדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת משלך ואיני עושה מלאכה עבורך",

שכיון שתקנה זו נעשתה לטובת האשה, יכולה היא לומר שהיא מוותרת עליו. ושואלים: אי הכי [אם כך] אם מקבלים את שיטת רבא שאדם יכול לוותר על זכות שיש לו מכוח תקנת חכמים שנעשתה לטובתו, אפילו בכותב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך" בזמן שכבר נשואה נמי [גם כן] יש תוקף לתנאי שעושה, וכדין האשה שאומרת "איני ניזונת". ומדוע הוצרך ר' ינאי להסביר את משנתנו בארוסה דווקא?

אמר אביי: נשואה, ידו (זכותו ורשותו בנכסים) — כידה והריהו כשותף בנכסיה. ולכן, כיון שאנו אומרים שמכוח הנישואין יש לו קנין מסויים בנכסי אשתו — אין הקנין הזה מסולק על ידי נוסח ויתור שאין לו תוקף משפטי. רבא אמר: אשה נשואה — ידו עדיפא מידה, שבעצם זכותו בנכסיה גדולה מזכותה בהם. ומסבירים: נפקא מינה [יוצא מזה] הבדל מעשי בין שיטת רבא לשיטת אביי לענין שומרת יבם, שאם אנו אומרים שבנשואה ידו כידה, אם היתה רק שומרת יבם שיש לו רק איזה זיקה אך אינה נשואה — הרי ידה־זכותה, עדיפה מידו. אבל אם אנו אומרים שבנשואה ידו עדיפה מידה — בשומרת יבם שניהם שווים.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בענין הדינים שנאמרו בברייתא: אם קנו מידו, מהו? כלומר, אם לא רק כתב לחבירו שהוא מוותר על הנכסים (שכפי שאמרנו כתיבה זו איננה מועילה) אלא גם עשו קנין על כך, מה הדין? אמר רב יוסף: מדין ודברים קנו מידו, שאין דין קנין חל על מה שאינו אלא הבטחה בלבד, ואין לקנין שנעשה כדי לחזק הבטחה, תוקף רב יותר מאשר להבטחה עצמה. רב נחמן אמר: מגופה של קרקע קנו מידו. כלומר, הקנין הזה באמת חל על גופה של הקרקע, והרי זה כנתינת הקרקע עצמה. אמר אביי: מסתברא מילתא [מסתבר הדבר] שאמר רב יוסף