אם במתנה נוטלן לא כך יפה כחו (לא זאת האפשרות הטובה ביותר בשבילו), לפי שאינו יכול לטרוף נכסים מן הלקוחות לצורך המתנה, ואף האשה רשאית למכור נכסים סתם, ולהחליט אחר כך לאיזה צורך היא נוטלת את השאר.

א לעצם הענין דנים: כיצד מוכרת? כלומר, באיזה אופן מוכרת היא מן הנכסים לצרכיה? אמר ר' דניאל בר רב קטינא אמר רב הונא: מוכרת אחת לשנים עשר חדש כדי צורך מזונותיה לשנים עשר חודש, ולוקח שקנה את הנכס ממנה מפרנס אותה בכספים אחת לשלשים יום, כדי שאם תינשא בינתיים ותתבטל זכותה בנכסים יתן הקונה את הכסף ליורשים. ורב יהודה אמר: מוכרת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב הונא, ששנינו: מוכרת לשנים עשר חדש, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום. וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא]: מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום, כדברי רב יהודה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: שיטה זו של רב הונא מאי [מה], כלומר, מה אומר אתה על דבריו? אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [לא שמעתי דבר זה], כלומר, לא שלא שמעתי, אלא לא סבירא לי [אין אני סבור כן].

ב בעו מיניה [שאלו אותו] הלומדים מרב ששת: אשה שהיתה מוכרת נכסים למזונות, מהו שתחזור ותטרוף מאותם הנכסים שהיא עצמה מכרה לתשלום הכתובה שלה?

ומעירים: קמיבעיא להו [נשאלה, נסתפקה להם] שאלה זו בהלכה שקבע רב יוסף. שאמר רב יוסף: ארמלתא דזבין [אלמנה שמכרה נכסים] — האחריות היא איתמי [על היתומים]. שאם היה על הנכסים שעבוד קודם וטרפו נכסים אלה מיד הלקוחות — הרי האחריות מוטלת על היתומים, ומהנכסים שירשו משלמים ללקוחות. ובי דינא דזבין [וכן בית דין שמכרו] מנכסי המת — האחריות איתמי [על היתומים], ולפי דברים אלה היתה השאלה: מאי [מה] הדין במקרה שלנו?

האם כיון שהאחריות איתמי [על היתומים], אם כן טרפא [יכולה היא לטרוף], שכיון שלא קיבלה על עצמה אחריות למכר, יפה כוחה לטרוף ככל בעל חוב אחר, או דלמא מצי אמרי [שמא יכולים הלוקחים לומר] לה: נהי [אם אמנם] אחריות דעלמא [של העולם, של אחרים] לא קבילת עילוך [קיבלת עליך] ואין את חייבת לשלם משלך, אלא משל היתומים, מכל מקום אחריות דנפשך מי [של עצמך האם] לא קבולי קבילת [קיבלת], שאת היא המוכרת ולא תחזרי ותטרפי?

אמר ליה [לו] רב ששת לשואל: תניתוה [כבר שניתם אותה]. ששנינו: מוכרת האלמנה מנכסי המת לצורך מזונות והולכת (וממשיכה) עד שישאר בנכסים כדי כתובתה, וסמך לה [וסומכת] שתגבה כתובתה מן השאר. שמע מינה [למד מכאן]: אם שיירא [שיירה] כדי כתובתה — אין [כן], יכולה לקחת את שאר הנכסים לתשלום הכתובה, אבל אם לא שיירא [שיירה] — משמע שלא תוכל לטרוף מהנכסים שמכרה כבר, שאם לא כן אינה צריכה סמך מן השאר, ויכולה למכור הכל למזונותיה, ותחזור ותטרוף לצורך כתובתה.

ודוחים: ודלמא [ושמא] עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] שלא ליקרו [יקראו] לה הדרינתא [חזרנית], אדם בלתי נאמן, החוזר בו מהסכמים שעשה, אבל מן הדין יכולה לטרוף. ודוחים: אם כן פירוש הדברים, שזו רק עצה טובה, ליתני [שישנה] אם כן: "גובה כתובתה מן השאר", מאי [מה] טעם ההדגשה "סמך לה"? שמע מינה [למד מכאן] שמדוייקים הדברים, ודווקא אם שיירא [שיירה] — אין [כן], לא שיירא [שיירה] — לא.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אם זבין [מכר] אדם קרקעות לצורך מסויים, ולבסוף לא איצטריכו ליה זוזי [הוצרכו לו הכספים] לאותו דבר, הדרי זביני [חוזר המכר], או לא הדרי זביני [חוזר המכר]? כלומר, האם יש לראות במכירה זו טעות שיכול המוכר לחזור בו, או שמא מה שעשה עשוי?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממעשה זה: דההוא גברא דזבין ארעא [שאדם אחד מכר קרקע] לרב פפא משום דאצטריכו ליה זוזי למיזבן תורי [שהוצרכו לו כספים לקנות שוורים]. לסוף [לבסוף] לא איצטריכו ליה [הוצרכו לו] הכספים, והתחרט על מכירת הקרקע, ואהדריה ניהליה [והחזירה לו] רב פפא לארעיה [את קרקעו]. ודוחים: זו אינה ראיה, כי רב פפא לפנים משורת הדין הוא דעבד [שעשה], אבל אין זה אומר שכך ההלכה שבמקרה כזה חוזר המיקח.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר: דההוא בצורתא דהוה [שאותה בצורת שהיתה] בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו [ומכרו הכל את ארמונותיהם] כדי לקנות חיטה, לסוף אתו חיטי [לבסוף באו חיטים]. אמר להו [להם] רב נחמן: דינא [הדין] הוא דהדרי אפדני למרייהו [שחוזרים הארמונות לבעליהם]. הרי שהוא סבור שמכר שנעשה מתוך צורך בכסף, חוזר כשמתברר למוכר שאינו צריך לכך.

ומשיבים: התם נמי זביני [שם גם כן מכירה] בטעות הוו [היתה] בשעת המכירה עצמה, דאיגלאי מילתא דארבא בעקולי הוה קיימא [שהתגלה הדבר שהאניה עם החיטים כבר בפיתולי הנהר היתה עומדת] ואילו היו יודעים שהאניה קרובה כל כך, לא היו מוכרים, שהיתה זו טעות בשעת המכר ולא טעות שנתגלתה לאחר מכן.

ומביאים ראיה לתירוץ זה: אי הכי [אם כך] היינו [זה] שאמר ליה [לו] רמי בר שמואל לרב נחמן, שהקשה על פסק ההלכה שלו: אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא, שלפי פסק זה אין אפשרות למכר ממש, שאנשים לא ירצו לקנות קרקע, שמא יחזור בו המוכר! אמר ליה [לו] רב נחמן: אטו [וכי] בכל יומא בצורתא שכיחא [בצורת מצויה היא]? ואני לא אמרתי שחוזרים אלא במקרה כגון זה! אמר ליה [לו]: אין [כן], בצורתא [בצורת] בנהרדעא משכח שכיחא [מצויה היא].

ומסכמים: והלכתא [וההלכה היא]: אם זבין [מכר] ולא איצטריכו ליה זוזי [הוצרכו לו הכספים] — הדרי זביני [חוזר המיקח].

ד משנה אלמנה, בין שהיתה אלמנה מן האירוסין בין מן הנשואין — מוכרת מנכסי בעלה שלא בבית דין.

ר' שמעון אומר: אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואילו אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין, מפני שאין לה עדיין מזונות אלא כתובה בלבד, וכל שאין לה מזונות — לא תמכור אלא בבית דין.

ה גמרא מבררים: בשלמא [נניח] שאלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין — משום שהיא צריכה מזוני [למזונות], ולצורך דחוף זה אין שוהים עד שתמצא בית דין שתמכור בפניהם,