אלא לבר פדא קשיא [קשה] מדוע לא יגלח את הראשונה כבר ביום שלושים ואת השניה כבר ביום שישים!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: אימא סיפא [אמור את סוף] המשנה: ואם גילח את הראשונה ליום שלשים — מגלח את השניה ליום ששים, משמע שמעיקר הדין אין נזירות אלא עשרים ותשעה יום. אלא, סיפא [סוף] המשנה מסייעא ליה [מסייעת לו] לשיטתו, ואילו רישא [ראש, תחילת] המשנה ששנינו שמגלח בשלושים ואחד והשניה בשישים ואחד — באומר שתהיה הנזירות שלושים יום שלימים.

ושואלים מצד שני: ולרב מתנא קשיא סיפא [קשה סוף] המשנה! אמר [יכול היה לומר] לך רב מתנא כדקתני סיפא [כפי ששנה בסופה]: יום שלשים עולה (נחשב) לכאן ולכאן, כלומר, לסוף נזירות ראשונה ולתחילת השניה.

ומקשים: מאי היא [מה הוא] החידוש שבדבר — לומר שמקצת היום ככולו? הא הרי כבר אמרה לאותו חידוש חדא זימנא [פעם אחת], כפי שביארנו את הדברים קודם! ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] שמקצת היום ככולו, נאמרו דווקא לענין חדא נזירות [נזירות אחת] שאז מחשיבים מקצת היום ככולו, אבל לשתי נזירות שאותו יום ייחשב למנין ימי שתי נזירויות, לאחת — כסופה, ולאחת — כתחילתה, ובשתיהן ייחשב מקצת היום ככולו — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמקצת היום ככולו בכל אופן, ועולה יום שלושים כיום שלם גם לשתי הנזירויות.

תנן [שנינו במשנה]: אם גילח יום ששים חסר אחד — יצא, לפי שיום שלשים עולה לו מן המנין. בשלמא [נניח] לרב מתנא ניחא [נוח הדבר] שהרי מפורש הטעם, שמקצת היום עולה ככולו. אלא לבר פדא למה לי לומר טעם זה? הא אמר [הרי הוא אומר] כשיטה שעיקר נזירות הוא שלשים חסר אחד!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: אנא נמי אהא סמכי [אני גם כן על זה אני סומך], שמכאן אני מוכיח שסתם נזירות היא עשרים ותשעה יום.

ועוד שואלים: תנן [שנינו במשנה]: מי שאמר "הריני נזיר", אם נטמא יום שלשים — סותר (שובר) את הכל כאילו נטמא בתחילת ימי נזירותו, וכל הנזירות בטילה, וצריך לחזור ולהיות נזיר שלושים יום אחרים. ועתה בשלמא [נניח] לשיטת רב מתנא ניחא [נוח הדבר], שהרי הוא עדיין בתוך נזירותו, אלא לבר פדא קשיא [קשה], שהרי לדעתו יום שלושים הוא כבר אחרי זמן הנזירות, והנטמא לאחר שמלאו ימי נזירותו — אינו צריך לסתור את נזירותו!