והכא [וכאן] שעד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת", ששותה, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — כגון דאתאי [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] שאין עדותה נחשבת כשניים.

ותרצה לדר' נחמיה הכי [ותקן והסבר את דברי ר' נחמיה כך], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד — הלך (לך) אחר רוב דעות, ועשו עדות שתי נשים ביחס לעדות אשה אחת כעדות שני אנשים באיש אחד ומבטלות את עדות האשה האחת. אבל עדות שתי נשים באיש אחד — כי פלגא ופלגא דמי [כמו חצי וחצי נחשבים] שעדותן של שתי נשים נחשבת כעדות של איש אחד.

ושואלים: אם זה פירוש המשנה ותרתי [ושתי] הלכות בפסולי עדות למה לי? ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: כי אזלינן בתר [כאשר אנו הולכים אחר] רוב דעות הרי זה רק לחומרא [להחמיר] עליה שתשתה, כגון אם אמר אחד שנטמאה ושנים אומרים שלא נטמאה, אבל לקולא [להקל] ולפטור אותה משתיה, כגון אם אמרו שתי נשים שנטמאה ועד אחד פסול אומר שלא נטמאה לא אזלינן [אין אנו הולכים] אחר רוב פסולים, ותשתה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה שהולכים אחר רוב דיעות, בין להקל בין להחמיר.

א משנה אלו נאמרין בכל לשון ולאו דווקא בלשון הקודש: פרשת סוטה, כאשר הכהן מזהיר ומשביע אותה, ווידוי מעשר שאדם מתוודה לאחר שלוש שנים של מחזור השמיטה, שהפריש את כל מעשרותיו כתיקונם, קרית (קריאת) שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, שנשבע אדם שאין לו מה להעיד בנושא מסויים, ושבועת הפיקדון שנשבע לחבירו שאין בידו פיקדון שלו.

ואלו הדברים נאמרין בלשון הקודש דווקא: מקרא ביכורים, פסוקים שצריך אדם לומר כשמביא את הביכורים למקדש, ומה שאומרים היבם והיבמה בחליצה, ברכות וקללות שאמרו בהר גריזים ובהר עיבל, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול על התורה ביום הכיפורים, ופרשת המלך שמקריא במעמד הקהל, ופרשת עגלה ערופה, מה שאומרים בשעה שעורפים את העגלה בנחל אם נמצא הרוג שלא נודע רוצחו. ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם לפני היציאה למלחמה.

ב מקרא ביכורים כיצד יודעים אנו שנאמר דווקא בלשון הקודש? — שנאמר בפרשת הביכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך" (דברים כו, ה) ולהלן בברכות וקללות הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" (דברים כז, יד), מה להלן בדברי הלויים ענייה היא בלשון הקודש דווקא — אף כאן בביכורים בלשון הקודש.

חליצה כיצד אנו יודעים שמה שנאמר בה צריך להיות בלשון הקודש דווקא? — שנאמר: "וענתה ואמרה" (דברים כה, ט) ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" (דברים כז, יד) — מה להלן בלשון הקודש דווקא — אף כאן בלשון הקודש.

ר' יהודה אומר, הדבר נלמד באופן אחר; נאמר "וענתה ואמרה ככה" (דברים כה, ט) ו"ככה" בא לדייק: עד שתאמר בלשון הזה שנאמרה בכתוב בדיוק.

ג ברכות וקללות כיצד נעשו? — כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שבאצל אלוני מורה. שנאמר: "הלא המה בעבר הירדן... אצל אלוני מורה "(דברים יא, ל), ולהלן הוא אומר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" (בראשית יב, ו), מה אלון מורה האמור להלן באברהם — סמוך לשכם, אף אלון מורה האמור כאן — שכם.

ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע בין שני ההרים, הכהנים מקיפין את הארון מסביב והלוים מקיפים את הכהנים, וכל ישראל עומדים על ההרים מכאן ומכאן, שנאמר: "וכל ישראל וזקניו ושטריו ושפטיו עמדים מזה ומזה לארון" (יהושע ח, לג).

הפכו הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, ומה ברכו: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" (ראה דברים כז, טו), ואלו ואלו, העומדים על שני ההרים, עונין "אמן". אחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" (דברים כז, טו), ואלו ואלו עונין "אמן", עד שגומרין ברכות וקללות.

ואחר כך הביאו את האבנים, כמצווה עליהם בתורה, ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון. שנאמר: "באר היטב" (דברים כז, ח), שהכוונה — מבואר בכל הלשונות. ונטלו לאחר מכן את האבנים משם, ובאו