במשנתנו מדובר בעבד של שני שותפין, ובמקרה כזה לדברי הכל, גם לדעת חכמים, כל אחד מהם יכול לשחרר את כל חלקו בעבד, ונמצא העבד משוחרר חציו.

א ועוד בדבר המחלוקת במשחרר חצי עבדו, אמר רבה: מחלוקת רבי וחכמים אם קנה העבד חציו — דווקא בששיחרר האדון את חציו והניח את חציו השני, אבל אם שיחרר את חציו ומכר את חציו השני, או נתן במתנה את חציו השני, כיון דקנפיק מיניה כוליה [שהעבד יוצא ממנו כולו] — דברי הכל קנה העבד את חציו עצמו.

אמר ליה [לו] אביי: ובמקרה שיוצא ממנו כולו לא פליגי [נחלקו]? והתני חדא [והרי שנויה ברייתא אחת]: הכותב נכסיו לשני עבדיו — קנו את הנכסים ומשחררין זה את זה, שלכל אחד יש בעלות בחציו של חבירו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת], האומר: "כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי" — אף עצמם לא קנו, וכל שכן את הנכסים.

מאי לאו [האם לא] זה ההסבר לסתירה בין הברייתות הללו: הא [זו], הברייתא הראשונה — כשיטת רבי, שיש שיחרור לחצי עבד, והא [וזו], הברייתא השניה — כדעת רבנן [חכמים], שאף שכל אחד מהם יצא לגמרי מרשותו של האדון, הואיל ולא נשתחררו לגמרי לא קנו?

ודוחים: לא, אידי ואידי רבנן [זו וזו כשיטת חכמים], אלא הא [זו], בברייתא הראשונה מדובר שאמר כולו, שלכל אחד מהם הוא נותן את כל נכסיו. וכיון שנתן לשניהם — שניהם קונים, ומשחררים זה את זה, ומחלקים ביניהם את הנכסים. הא [זו], בברייתא השניה מדובר שאמר חצי חצי, שלכל אחד מהם נתן רק מחצית נכסיו, ולא הקנה לאף אחד מהם קנין גמור.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה] של הברייתא השניה: ואם אמר חצי חצי — לא קנו, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] מדובר שאמר כולו! ומשיבים: אין להבין שיש כאן דין נוסף בברייתא אלא פרושי קא מפרש [מפרש] את דברי הברייתא הקודמים: אף עצמן לא קנו, כיצד? כגון שאמר חצי חצי.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי סלקא דעתך רישא [שאם עולה על דעתך שבראשה] של הברייתא מדובר שאמר כולו, אם כן, סופה מיותר, שכן השתא [עכשיו, הרי] אם אמר כולו לא קנו, אמר חצי חצי מיבעיא [נצרכה לומר]?

ומשיבים: אי [אם] משום הא [זה] לא איריא [שייך] ואין מכאן הוכחה, שכן אפשר לומר שתנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סופה כדי לגלות את משמעות ראשה], שלא תאמר: רישא [ראשה] עוסק במקרה שאמר חצי חצי, אבל אם אמר כולו קנו, על כן תנא סיפא [שנה בסופה] שאמר חצי חצי, ומכלל הדברים נלמד דרישא [שבראשה] מדובר שאמר כולו ואפילו הכי [כך] לא קנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], לא קשיא [אין זה קשה] ואפשר ליישב את הסתירה בין הברייתות בדרך אחרת: כאן, בברייתא השניה שלא קנו, מדובר בשטר אחד, שכן אין אפשרות לשחרר שני עבדים בשטר אחד, כאן בברייתא הראשונה שקנו, מדובר בשני שטרות.

ושואלים: אם בברייתא השניה מדובר שהקנה לשניהם את נכסיו בשטר אחד, מאי איריא [מה שייך], מדוע היה צריך לומר שכשאמר חצי חצי לא קנו? אפילו אמר כולו נמי [גם כן] לא קנו, וכפי ששנינו במפורש בתחילת הברייתא, ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, זוהי כוונת הדברים: אף עצמן לא קנו, במה דברים אמורים שלא קנו? כשנתן להם בשטר אחד, אבל בשני שטרות — קנו, ואם אמר חצי חצי — אף בשני שטרות נמי [גם כן] לא קנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן זה ליישב את הסתירה בין הברייתות: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, בברייתא הראשונה, שקנו, מדובר שנתן להם בבת אחת, כאן בברייתא השניה, שלא קנו, מדובר שנתן להם בזה אחר זה.

ושואלים: אם נתן בזה אחר זה, בשלמא בתרא לא קני [נניח שהאחרון אינו קונה], דהא קני ליה קמא [שהרי כבר קנה אותו הראשון], אלא קמא ליקני נפשיה ולקנייה לחבריה [הראשון שיקנה את עצמו ושיקנה גם את חבירו]! אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה], ובכל אופן מדובר שנתן להם בבת אחת.

רב אשי אמר: כך יש ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות, שאני התם [שונה שם] בברייתא השניה, דקא קרי להו [שהוא קורא להם] "עבדיי", משמע שאין כאן שיחרור. אמר ליה [לו] רפרם לרב אשי: ודלמא [ושמא] מה שאומר "עבדיי" כוונתו אלה שהיו כבר עבדיי בעבר!

וראיה לדבר: מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] בדומה לכך: הכותב כל נכסיו לעבדו — יצא לחירות, ואם שייר קרקע כל שהוא — לא יצא לחירות. ר' שמעון אומר: לעולם העבד הוא בן חורין, עד שיאמר בנוסח כזה: "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא (רבבה) שבהן".

ונדייק מן הדברים: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר: "חוץ מאחד מרבוא שבהן", שאפשר שרומז בכך לעבד עצמו שהוא הדבר שלא נתן לו, הא [הרי] אם לא אמר הכי [כך] — קני [קונה] העבד. ואילו להסברך אמאי [מדוע] קונה? והא [והרי] "עבד" קא קרי ליה [הוא קורא לו]! אלא בהכרח יש לפרש שמה שקורא לו "עבדי" כוונתו שהיה כבר בעבר עבדו, הכא נמי [כאן גם כן] כשאמר "עבדיי" כוונתו: אלה שהיו כבר עבדיי, ואי אפשר ליישב כרב אשי את הסתירה בין שתי הברייתות.

ב מי שהיה חציו עבד וחציו בן חורין ונגחו שור והזיקו, אם נגחו ביום שבו עבודתו היא של רבו — הרי תשלום הנזק שייך לרבו, ואם היה זה יום של עצמו — לעצמו. ומקשים: אלא מעתה, לפי עיקרון זה של חלוקה, ביום של רבו ישא שפחה, ואילו ביום של עצמו ישא בת חורין! ומשיבים: איסורא לא קאמרינן [לגבי איסור אין אנו אומרים] שהעבד מתחלק כך.

תא שמע [בוא ושמע]: המית השור מי שחציו עבד וחציו בן חורין — נותן בעל השור חצי קנס (תשלום לבעלי עבד שנהרג) לרבו (אדוניו)