ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אף אם הגיע זמנו של העבד יש חידוש בדבר — במקרה שלוה מן הגוי על מנת למשכנו ולא משכנו עדיין, שכיון שהגיע זמן הפרעון — הרי זה נחשב כאילו כבר מוסר את העבד לגויים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאו הגוי את העבד בחובו או שלקחו סיקריקון (שודד, אנס) — לא יצא לחירות. ושואלים: ואם לקחו בחובו, האם לא קונסים את האדון והעבד יוצא לחירות?

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: הרי שאנסו בית המלך גורנו (נטלו ממנו את הגורן שלו באונס), אם בחובו נטלו זאת, משום שהוא חייב להם כסף — חייב לעשר גם על מה שלקחו, שאם לא כן נמצא שהוא משלם את חובו מן המעשר. אם באנפרות (לחינם, בלי סיבה) — פטור מלעשר!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דקא משתרשי ליה [שהוא מרוויח] על ידי כך שהוא פורע מקצת חובו מן המעשר, ולכן הוא חייב במעשר. אולם לגבי עבד, הרי דין שיחרורו של עבד שמכרו רבו לגויים הוא רק משום קנס, וכשאין האדון עושה זאת מדעתו, ואף אינו מרוויח בדבר — אין קונסים אותו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג (מושל) גוי — יצא לחירות. והרי אף מכירה זו אינה מרצון גמור, אלא מפני לחץ המושל! ומשיבים: התם הוה ליה [שם היה לו] לפייס את המושל בדבר אחר והוא לא פייס, ולכן יש מקום לקונסו.

גופא [לגופה] של ההלכה שאמר רב שהמוכר עבדו לפרהנג גוי — יצא לחירות, שואלים: מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? הרי המושל הגוי מכריח אותו לכך! ומשיבים: הוה ליה [היה לו] לפייס את הפרהנג הזה בכסף או באופן אחר שלא יקח את העבד, והוא לא פייס, ולכן קנסו אותו.

בעי [שאל] ר' ירמיה: מכרו את העבד לגוי לשלשים יום, מהו הדין? האם נקרא הדבר הזה כמכירה ומשתחרר משום כך, או שאינו כמכירה גמורה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי — יצא לחירות, ומן הסתם מכרו לו כדי שיעסוק במלאכת המושל לזמן מוגבל עד שתסתיים אותה מלאכה, והרי שאף במכירה לזמן הריהו יוצא לחירות! ומשיבים: התם [שם] מדובר בפרהנג גוי, שמכירה זו אינה חוזרת, ולכן הרי הוא משתחרר, אבל במכירה שחוזרת לא מדובר.

ושואלים עוד: אם מכרו את העבד לגוי חוץ ממלאכתו, מהו הדין? וכן אם מכרו לגוי חוץ מן המצות, שהתנה שיהא העבד ממשיך לקיים מצוות, מהו הדין? וכן אם מכר אותו חוץ משבתות וימים טובים, מהו? או מכרו לגר תושב, גוי שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, או לישראל משומד שהמיר את דתו, מהו? מכרו לכותי, מהו? ומציעים: פשוט מיהא חדא [פתור לפחות שאלה אחת] מאלה, ששנינו: גר תושב הרי הוא כגוי. ואילו כותי וישראל משומד — אמרי לה [יש אומרים] שדינו כגוי, ואמרי לה [ויש אומרים] שדינו כישראל.

בעו מיניה [שאלו אותו] מר' אמי: עבד שהפיל עצמו לגייסות, שברח מבית אדוניו והמציא עצמו שיקחו אותו כחייל בצבא, ואין רבו יכול להוציאו משם לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מהו שיטול האדון לפחות את דמיו מן הצבא?

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זריקא: פוק [צא] עיין במכילתיך [במשניות שלך] ותמצא פתרון לכך. נפק דק ואשכח [יצא דיקדק ומצא] פתרון, מזו דתניא [ששנינו בברייתא]: המוכר ביתו שבארץ ישראל לגוי — דמיו של הבית אסורין, וגוי שאנס (שנטל בכוח) ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאו ממנו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם — מותר ליטול מן הגוי את דמיו, ואף כותב שטר ומעלה (רושם) ומאשר את השטר בערכאות שלהן, של הגויים, מפני שהוא כמציל מידם. משמע שכל דבר שאם נמכר לגוי דמיו אסורים, כאשר נלקח באונס ואינו יכול להוציא מידם — מותר ליטול את דמיו, ואם כן הוא הדין לכאורה אף בעבד שהפיל עצמו לגייסות!

ודוחים: ודילמא הני מילי [ושמא דברים אלה] אמורים דווקא בבית, שכיון שלא סגי ליה [די לו לאדם] בלא בית, לא אתי לזבוניה [יבוא למוכרו] מרצונו, ולכן אין מקום לקונסו במקום אונס, אבל עבדא [עבד] דסגי ליה [שדי לו לאדם] בלא עבדא [עבד] יש לחשוש כי אתי לזבוניה [יבוא למכור אותו] אף מרצונו, ואם כן, האם יש לקונסו אף במקרה כזה, או לא, שאין לחלק בין הדברים.

שלח להו [להם] ר' אמי, "מיני [ממני] אמי בר נתן, תורה יוצאה לכל ישראל, פסק הלכה זה: עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו משם לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם — מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות של גוים, מפני שהוא כמציל מידם.

אמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי אף שאינו יכול עוד להשתעבד בו עוד — קונסים אותו עד פי מאה בדמיו שיפדה אותו מן הגוי.

ושואלים: דוקא [בדיוק] נאמר הדבר שעד פי מאה, או לאו דוקא [לא בדיוק], ורוצה לומר רק שקונסים אותו הרבה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסים אותו עד פי עשרה בדמיה, שלמרות שעבר על דברי חכמים ומכרה — אין קונסים אותו יותר מפי עשרה. ונראה מכאן שמה שאמרו במוכר עבדו "עד מאה" אינו אלא גוזמה.

ודוחים: ודלמא שאני [ושמא שונה] עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה [שכל יום ויום הוא מפקיע אותו] ממצות ולכן קנסו בו יותר, ואם כן, אין מכאן ראיה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שנאמרו הדברים בלשון אחרת, אמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי — קונסין אותו עד פי עשרה בדמיו. ושואלים: האם דוקא [בדיוק] נאמר הדבר או לאו דוקא [לא בדיוק]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה זו ממה שאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו עד פי מאה בדמיה. משמע שאין הדבר מדוייק, אלא שאמרו מספרים גדולים בלבד.

ומשיבים: שאני [שונה] הדבר בעבד, דלא הדר ליה [שאינו חוזר אליו], שהרי אמרו שאם הוא מוכר אותו לגוי משתחרר העבד, ויש מקום לומר שלא צריך לקנוס אותו כל כך.

ומקשים: אלא בהמה טעמא מאי [מה טעם] קונסים בה יותר מאשר בעבד — משום דהדרא ליה [שחוזרת לו]? אם כן לקנסיה טפי חד [יש לקנוס אותו רק פעם אחת יותר] מאשר בעבד, שאם ההבדל היחידי הוא שהבהמה חוזרת לבעליה והעבד לא — יש מקום לקנוס את בעליה יותר מאשר בעבד רק כשיעור שהרוויח בדבר — שווי הבהמה, ולא יותר! אלא יש לומר כך: עבד מילתא דלא שכיחא [דבר שאינו מצוי הוא שימכור], ומלתא דלא שכיחא [ודבר שאינו מצוי] לא גזרי בה רבנן [גזרו בו חכמים] עד כדי כך, ומשום כן אין להוכיח לגביו מדין המוכר בהמה לגוי, שהוא דבר מצוי ביותר.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' אסי: מי שמכר עבדו לגוי ומת, מהו שיקנסו את בנו אחריו? האם קונסים גם את הבן שיפדנו, או שהקנס הוא רק על המוכר בלבד? אם תימצי [תמצא, תרצה] לומר לפי השיטה שמי שצרם (חתך) אוזן של בכור בהמה, שהטיל בו מום כדי להכשיר אותו לאכילה, ומת — קנסו בנו אחריו, שגם הבן לא יוכל לשוחטו, אפשר לומר משום דאיסורא דאורייתא היא [שאיסור שמן התורה הוא], אבל הכא [כאן] במכירת העבד רק איסורא דרבנן [איסור שמדברי סופרים] ושמא לא קנסו את הבן.