סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

ואולם ליתא [אין מקבלים] את שיטת ר' ינאי [אין מקבלים דעת ר' ינאי]. והכא בהא קמיפלגי [וכאן, בברייתא זו בזה נחלקו] שר' שמעון בן אלעזר סבר: כי אבר קטן של גדול ואבר גדול של קטן בן יומו כי הדדי נינהו [שווים זה לזה] ור' נתן סבר: אבר קטן של גדול אין [כן], ואבר גדול של קטן בן יומולא, שהוא גדול יותר. ושואלים מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת. דתניא כן שנינו בברייתא], שר' שמעון בן אלעזר אומר במפורש: שיעור הוצאה המחייב בשמן הוא כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו.

א במשנה נקבע שיעור להוצאת מים כדי לשוף (לשפשף ולמרוח) בהן את הקילור (תחבושת לעין). אמר אביי: מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא, אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא [והרי לענין שבת כל דבר ששימושו מצוי ואינו מצוי הלכו חכמים אחרי השימוש המצוי ואף להקל]. שאף שלדבר אחד שתי אפשרויות שימוש, כאשר אחת מהן מצויה יותר, אף שלצורכה דרוש שיעור גדול יותר, מכל מקום התייחסו חכמים אל הדבר כאילו זהו שימושו היחיד, ונמצא שלהקל באו. וכאשר יש בו שני שימושים, שכיחא ושכיחא [שימוש מצוי ושימוש מצוי אחר]אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא [הלכו חכמים אחרי המצוי להחמיר], ושיערו בשיעור הקטן יותר.

וראייה לדבר — יין שתייתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו (להתרפא בו) לא שכיחא [אינה מצויה], אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא לקולא [הלכו חכמים אחרי שתייתו שהיא מצויה להקל], ואמרו ששיעור הוצאת יין כשיעור שתייתו שהוא גדול מכדי שיעורו לרפואה. חלב, אכילתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו לא שכיחא [אינה מצויה], אזול רבנן בתר [והלכו חכמים אחרי] שיעור הראוי לאכילתו שהוא גדול מן השיעור הראוי לרפואתו אף שהוא לקולא [להקל]. ואילו דבש שגם אכילתו שכיחא [מצויה] וגם רפואתו שכיחא [מצויה]אזול רבנן בתר [הלכו חכמים אחרי] השיעור הקטן שהוא די לרפואתו לחומרא [להחמיר].

אלא מים מכדי [הרי] שתייתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו לא שכיחא [אינה מצויה], מאי טעמא אזול רבנן בתר [מה טעם הלכו חכמים אחרי] רפואתו לחומרא [להחמיר]? והלא לפי הכלל האמור היה צריך ללכת אחרק שיעור שתייתם להקל! אמר אביי: בגלילא [בגליל] שנו הלכה זו, שרגילים שם בשתיית יין עד ששתיית מים אינה מצויה יותר מרפואה במים (תוספות). רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שההלכה נקבעה כך לא רק בגליל אלא אף בשאר מקומות, ואולם השימוש במים לצורכי קילור שכיח, וכדברי שמואל, שאמר שמואל: כל שקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי [כל המשקים ששמים על העינים מרפאים, ואולם מחשיכים את העין, חוץ ממים שמרפאים ואינם מחשיכים].

ב שנינו במשנה ששיעור שאר כל המשקין ברביעית. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: דם וכל מיני משקין שיעורם לענין הוצאה בשבת הוא ברביעית. ר' שמעון בן אלעזר אומר: דם שיעורו קטן יותר, והוא כדי לכחול בו עין אחת, שכן כוחלין בדם לרפא ברקית (יבלת שבעין). ושואלים: ומאי נינהו [ומה הוא] הדם המועיל לכך? — דמא דתרנגולת ברא [דם של תרנגולת בר]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שיעור הדם הוא כדי לכחול בו בתוך עין אחת שכן כוחלין ליארוד (תבלול שבעין) ומאי ניהו [ומה הוא] הדם המועיל לכך? — דמא דכרושתינא [דם של עטלף]. וסימניך [וסימן יהא לך] שלא תחליף בין רפואות אלו שבדם: גוא לגוא [פנימי לפנימי] שליארוד שהוא בתוך העין משתמשים בדם עטלף המצוי בתוך היישוב. ברא לברא [חיצוני לחיצוני], שלרפא ברקית שהיא מחוץ לעין משתמשים בדם תרנגולת בר, החיה מחוץ לישוב.

ומעירים: במה דברים אמורים שזהו השיעור לחומרים אלה — במוציא אותם מרשות לרשות סתם, ואין לו בהם חשיבות מיוחדת, אבל במצניע אותם שבכך הוא מראה שהוא מחשיב אותם במאד — בכל שיעור חייב. ואילו ר' שמעון אומר: במה דברים אמורים שיעורים אלה — במצניע כמותם, אבל במוציא סתם — אינו חייב אלא בכדי שיעור רביעית. ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית אפילו כשמוציא סתם.

אמר מר [החכם] בתוספתא: במה דברים אמורים שיעורים הללו — במוציא, אבל במצניע — שיעורם בכל שהוא. ותוהים: אטו [האם] המצניע לאו [לא] בכלל מוציא הוא? שהרי על הצנעה בלבד אין אדם מתחייב, אלא על הוצאת המוצנע! אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון בתלמיד שאמר לו רבו: לך ופנה לי המקום לסעודה. והלך ופנה לו והוציא את הדברים לרשות אחרת. ואז אם פינה דבר החשוב לכלחייב עילויה [עליו], דבר שאינו חשוב לכל, אי אצנעיה רביה [אם הצניעו רבו]מיחייב עילויה [חייב עליו], ואי [ואם] לא הצניעו רבו — לא מיחייב [אינו חייב עליו], שהתלמיד עושה דברים כפי שרבו מעונין בהם.

עוד אמר מר החכם בתוספתא: מודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית. ושואלים: שופכין למאי חזו. [למה הם ראויים]? אמר ר' ירמיה: משתמשים בהם כדי לגבל (ללוש) בהן את הטיט. ומקשים: אם לצורך זה, מה צורך יש בשיעור גדול כל כך? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טיט שיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בהן פי כור (מכסה לכור קטן) ושיעור זה פחות בהרבה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה ששנינו] ששיעורו כדי לעשות בו פי כור הרי זה באופן דמיגבל הוא כבר מגובל], ואילו הא [זה] ששנינו ששיעור ההוצאה במים הוא כדי שיעור רביעית כשהשימוש בהן הוא לגיבול הטיט — הרי זה באופן דלא מיגבל [שאינו מגובל] לפי שאין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור בלבד. ולכן במים שמוציאים כדי לגבל את הטיט מתחילה יש צורך בשיעור גדול, אבל טיט הראוי כבר לשימוש עושים בו אף חפצים קטנים.

ג משנה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אוזן לקופה (סל). גמי (חלק מקנה סוף, גומא), שיעורו לענין הוצאה — כדי לעשות תלאי (אוזן שתולים בה) לנפה ולכברה. ור' יהודה אומר: שיעורו כדי ליטול ממנו מדת מנעל לצורך ילד קטן, שבגמי מודדים את גודל רגלו. נייר שיעורו לענין הוצאה הוא כדי לכתוב עליו קשר מוכסין (מעין קבלה עבור המכס). והמוציא קשר מוכסין עצמו בשבת — חייב.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר