עד שיאמר הלוה "פרעתי "או "לא פרעתי". ולכן, שטר שאמר הלווה "פרעתי" ("משפרעו") ואין עליו עדים לקיימו, לשיטת חכמים שהשטר עצמו אינו הוכחה מספקת — אין ערך עוד לשטר. ולשיטת ר' יהודה שאין צריך לקיימו, אף שטען הלווה "פרעתי" — אינו נאמן והשטר ראוי לשימוש.

רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מודה בשטר שכתבו — שצריך לקיימו, והכא [וכאן] בשאלה אם כותבין שובר קמיפלגי [חלוקים הם]; התנא קמא סבר [הראשון סבור]: כותבין שובר (קבלה) על שטר שנפרע. וכיון שמחזיק הלווה את השובר יכול המלווה להחזיק בשטר. ויש לו ערך, לפחות לצורך הנייר שבו. ור' יהודה סבר [סבור]: אין כותבין שובר, וצריך המלווה להחזיר את השטר מיד ללווה, ואף הלווה מעונין להשמידו ואין לו אם כן כל סיבה להחזיקו. רב אשי אמר: מפני שצריך הלווה לשטר הפרוע להראותו לבעל חוב שני, דאמר ליה [שאומר לו]: חזי, גברא דפרע אנא [ראה, אדם שפורע חובותיו אני].

א שנינו במשנה: שיעור העור לענין איסור הוצאה בשבת הוא כדי שניתן לעשות ממנו קמיע. בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: המוציא עור בשבת, שיעורו כדי להתחייב בכמה? אמר ליה [לו]: כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עור כדי לעשות קמיע, ועוד שאל: המעבדו לעור בשבת, שיעורו של העור להתחייב בכך, בכמה? אמר לו: לא שנא [אינו שונה] והוא אותו שיעור. ועוד שאל: והמוציא עור בלתי מעובד על מנת לעבדו, שיעורו כדי להתחייב בהוצאה זו, בכמה? אמר ליה [לו]: לא שנא [אינו שונה], והוא אותו שיעור.

ומנא תימרא [ומנין תאמר, תסיק] שאין הבדל אם מוציא עור מעובד או בלתי מעובד — כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: המלבן והמנפץ והצובע והטווה, שיעורו שמתחייב אם עשהו בשבת — כמלא רוחב הסיט (המרחק בין האצבע לאמה) כפול, והאורג שני חוטין, שיעורו כדי להתחייב באריגה זו הוא כמלא רוחב הסיט כפול. אלמא [מכאן]: כיון שלטוייה קאי [עומד] הצמר — שיעורו גם כשעושה מלאכות ליבון וניפוץ הריהו כטווי. הכי נמי [כך גם כן כיון שלעבדו קאי [הוא עומד] שיעורו כמעובד. ועוד שאל רבא: המוציא עור בלתי מעובד ועל מנת שלא לעבדו, בכמה שיעורו כדי להתחיייב בהוצאה זו? אמר ליה [לו]: לא שנא [אינו שונה].

והקשה רבא: ולא שני [וכי אין הדין שונה] לענין שיעור העור לענין הוצאה בין מעובד לשאינו מעובד? איתיביה [הקשה לו] על הנחה זו ממה ששנינו: המוציא סמנין של צבע השרוין כבר במים וראויים מיד לצביעה, שיעורם להתחייב בהוצאה זו הוא שיהא בהן כדי לצבוע בהן דוגמא וגודלה כדי אירא (לסתום את פי הבוכייר). ואילו בסמנין שאינן שרוין תנן [שנינו במשנה]: קליפי אגוזים וקליפי רמונין המשמשים לצבע, וכן חומרי הצבע סטיס ופואה, שיעורם להוצאה הוא כדי לצבוע בהן בגד קטן לפי סבכה המכסה ראש אשה, הרי שהשיעור להוצאת חומרי גלם גדול בהרבה משיעור הצבעים המוכנים! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה, על משנה זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין כדי לצבוע בהן רק דוגמא לאירא. אבל בדרך כלל אין לחלק בין דבר מוגמר ושאינו מוגמר. וכאן הוא מקרה מיוחד, שבכגון זה אין דרכם של בני אדם לטרוח ולהוציא כשאין צריכים אלא לשיעור קטן כל כך, אף שהוא חשוב כשלעצמו.

ועוד הקשה: והרי זרעוני גינה (זרעים של צמחי גן) דמקמי דזרעינהו [שלפני שזרעם] תנן [שנינו במשנה]: המוציא בשבת זרעוני גינה שיעורם כדי להתחייב בהוצאה זו הוא פחות מכגרוגרת. ר' יהודה בן בתירא אומר: חמשה זרעונים. ואילו בתר דזרעינהו תנן [אחרי שזרען שנינו במשנה]: המוציא זבל או חול הדק שיעורו כדי לזבל בו קלח אחד של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא (כרתי). הרי שלאחר שנזרע — השיעור החשוב הוא של צמח אחד ולפני זריעה בחמישה לפחות! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על הלכה זו ,שיש לחלק בין הדברים; אמר רב פפא, הא [זה] ששנינו שדי בהוצאת אחד הרי זה באופן דזריע [שהוא זרוע] כבר, הא [זה] ששנינו שצריך להוציא לפחות חמישה הרי זה באופן דלא זריע [שאינו זרוע], לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת (גרעין אחד) לזריעה. אבל בכלל אין הבדל בין דבר מעובד לשאינו מעובד.

ועוד הקשה: והרי טיט, דמקמי דליגבליה תניא [שעל לפני שהוא מגבל אותו שנינו בברייתא]: מודים חכמים לר' שמעון במוציא בשבת שופכין לרשות הרבים ששיעורן כדי להתחייב בהוצאתן הוא ברביעית, והוינן [והיינו עוסקים] בה, בשאלה זו: שופכין למאי חזו [למה הם ראויים]? ואמר ר' ירמיה: לגבל בהן את הטיט, הרי ששיעור חומר הגלם הוא בכמות טיט הצריכה לרביעית מים לגבלה, ואילו בתר דגבליה תניא [על אחר שגיבלו שנינו בברייתא]: טיט שיעורו לענין איסור הוצאה בשבת הוא כדי שיוכלו לעשות בהן פי כור, והוא שיעור קטן בהרבה! ומשיבים: התם נמי כדאמרן [שם גם כן כמו שאמרנו]: לפי שאין אדם טורח לגבל את הטיט כדי לעשות בו דבר קטן כמו פי כור בלבד.

ב כדי לפתור את הבעיה ביחס לשיעור העור לענין איסור הוצאה בשבת אומרים, תא שמע [בוא ושמע] הלכה שאמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: שלשה עורות הן, כלומר שלושה שלבים יש בעיבוד העור, ובכל שלב הריהו נקרא בשם שונה; מצה, וחיפה, ודיפתרא. מצה — כמשמעו במלת מצה, והוא עור דלא מליח [שאינו מלוח], ודלא [ושאינו] קמיח (מעובד בקמח), ודלא [ושאינו] עפיץ (מעובד בעפצים). וכמה שיעורו להוצאת שבת? תני [שנה] רב שמואל בר רב יהודה: שיהא בגודלו כדי שיוכלו לצור בו משקולת קטנה. וכמה גודלה של משקולת קטנה זו? אמר אביי: ריבעא דריבעא [רבע של רביעית] הנהוגה בפומבדיתא.

חיפה, משמעו — דמליח [שהוא מלוח] ולא [ואינו] קמיח ולא [ואינו] עפיץ. וכמה שיעורו להוצאת שבת? כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עור שיעורו להוצאת שבת — כדי לעשות בו קמיע. דיפתרא הוא עור דמליח וקמיח ולא עפיץ [שנמלח, שעובד בקמח, ולא בעפצים] וכמה שיעורו? — כדי לכתוב עליו את הגט. קתני מיהת [מכל מקום למדנו] שעור לפני עיבודו שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה, ואמר אביי: ריבעא דריבעא [רבע של רביעית] הנהוגה בפומבדיתא, ואין זה כמידת העור המעובד שעושים ממנו קמיע! ומתרצים: התם [שם], בדברי הלכה זו מדובר בבישולא, בעור שלא עובד כדרכו אלא הונח להתייבש בחמה ואינו ראוי אלא לצור משקולת (ר"ח). אבל עור המעובד כדרכו שיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בו קמיע.

ועוד מקשים: והתנן [והרי שנינו במשנה]: הבגד שיעורו שלשה על שלשה טפחים כדי לטמא טומאת מדרס, אם נשען או יושב (דורס) עליו הזב. השק שיעורו ארבעה על ארבעה טפחים, העור — חמשה על חמשה. מפץ (מחצלת) — ששה על ששה, בין למדרס ובין לטומת מת. ותאני עלה [ושנו עליה בתוספתא] כי הבגד והשק והעור — כשיעור שלו לענין טומאה כך שיעור שלו לענין הוצאה בשבת. והרי שיעור זה שונה בהרבה מן השיעור הכתוב במשנה! ומתרצים: מדובר שם בקורטובלא שהוא עור שעובד באופן שאינו ראוי עוד לכתיבה ולצרור בו, ומשתמשים בו לכיסוי כלים וכיוצא בזה (רמב"ם).