אהלים לנחלים בפסוק "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים" (במדבר כד, ו) — לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כשהוא טובל במימיהם — אף אהלים של תורה מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

א שנינו במשנתינו "הקורא למפרע לא יצא, קרא וטעה יחזור למקום שטעה",

ובענין זה של טעות בקריאת שמע מסופר: ר' אמי ור' אסי הוו קא קטרין ליה גננא [היו קושרים לו חופה, עוסקים בצרכי חופתו] של ר' אלעזר. אמר להו [להם]: אדהכי והכי איזיל [בין כה וכה עד שתסיימו אלך ] ואשמע מלתא דבי מדרשא [דבר בבית המדרש], ואיתי ואימא לכו [ואבוא ואומר לכם]. אזל אשכחיה [הלך ומצאו] לתנא (חוזר המשניות) דקתני קמיה [שהוא שונה ואומר לפני] ר' יוחנן תוספתא זו:

קרא קריאת שמע וטעה ואינו יודע להיכן בדיוק טעה, אם היה המקום שנזכר בו באמצע הפרק — יחזור לראש (לתחילת) הקריאה. ואם היה זה בין פרק לפרק, אך אינו זוכר בין איזה פרקים — יחזור לפרק (ההפסק) הראשון. וכן אם טעה בין כתיבה לכתיבה, בין הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" שבפרשה הראשונה (דברים ו, ט) לפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" שבפרשה השניה (שם יא, כ) — יחזור לכתיבה ראשונה.

על כך אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא שנו דבר זה אלא במקרה שלא פתח ב"למען ירבו ימיכם" (שם יא כא), אבל אם פתח כבר ב"למען ירבו ימיכם" — סרכיה נקט ואתי [את שגרתו אחז והלך], שיש לשער שמתוך שיגרת הקריאה הגיע כבר לפרשה שניה ובה טעה,

אתא [בא] ר' אלעזר ואמר להו [להם] מה ששמע. אמרו ליה [לו]: אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה — דיינו.

ב משנה השאלה מה מידת הריכוז לכוונה הראויה בשעת קריאת שמע היא עניינה של משנה זו. האומנין כשהם עסוקים במלאכתם — קורין (קוראים) קריאת שמע אם הם עומדים בראש האילן ובראש הנדבך (שורת אבנים או עצים) בבנין שהם בונים. מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה הדורשת כוונת הלב.

ובנושא אחר אמרו: חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה של נישואיו (שהיה כרגיל אור ליום חמישי) ועד מוצאי שבת אם עדיין לא עשה מעשה (ביאה), משום שהוא מוטרד במחשבה על הביאה ועל כל הקשור בכך. ואולם סיפרו מעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא קריאת שמע אף בלילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע? ענה להם: אף על פי כן, איני שומע לכם שלא לקרוא קריאת שמע, ובכך לבטל הימני (ממני) קבלת עול מלכות שמים אפילו שעה אחת.

ג גמרא ובענין זה של האומנים תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: האומנין כשהם עסוקים במלאכתם — קורין קריאת שמע אם הם עומדים בראש האילן ובראש הנדבך שהם בונים. ומותר להם שיהיו מתפללין כאשר הם עומדים בראש הזית ובראש התאנה, שענפי עצים אלה מרובים וסמוכים, והאומן יכול לעמוד שם ולהתפלל בכוונה. ואילו בשאר כל האילנות — יורדים למטה ומתפללין. ואולם בעל הבית בין כך ובין כך בין בעץ זית בין בשאר אילנות, יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו כראוי. ואף על פי שלפועלים התירו, בעל הבית היכול להרשות לעצמו לרדת מן האילן — לא התירו לו בכך.

רמי ליה [הקשה לו, הראה סתירה] רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל לרבא, תנן [שנינו במשנתינו]: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, אלמא [מכאן ] שלא בעי [צריך] כונה, ודיו בקריאה בלבד. ורמינהי [ואנו משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, שנאמר: "שמע ישראל". ולהלן בספר דברים הוא אומר "הסכת ושמע ישראל" (כז, ט), ומה להלן ב"הסכת" (הקשבה ותשומת לב) אף כאן ב"הסכת".

אשתיק [שתק] רבא, שלא מצא לכך תשובה, ואולם אמר ליה [לו]: וכי מידי שמיע לך בהא [שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב ששת: והוא שהתירו לאומנים לקרוא בראש האילן רק כשבטלין ממלאכתן וקורין, שאז ביכולתם לכוון לבם.

על כך מקשים: והתניא [והלא שנינו בברייתא] שבית הלל אומרים שהעובדים עוסקים במלאכתן וקורין!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאמרנו שצריכים להפסיק ממלאכתם — הרי זה מדובר בפרק ראשון של קריאת שמע, והא [זה] שעוסקים במלאכתם וקוראים — בפרק שני.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, הריהם חייבים להיות קורין קריאת שמע ומברכין את הברכות שלפניה ולאחריה. וכן כשאוכלין פתן מברכין את הברכות שלפניה ולאחריה, וכן מתפללין תפלה של שמונה עשרה. אבל אין הם יורדין לפני התיבה כשליחי ציבור, והכהנים שביניהם אין נושאין כפיהם, כדי שלא להיבטל מן המלאכה.

על כך מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שהפועלים מתפללים תפילה קצרה שהיא מעין שמונה עשרה, ואין הם מתפללים תפילת שמונה עשרה שלימה! ומשיבים: אין זה קשה, הא [זה] המחייב להתפלל שמונה עשרה - הוא רבן גמליאל, שלדעתו יש תמיד להתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות. הא [זה] המתיר לקצר - הוא ר' יהושע, המתיר להתפלל אף "מעין" שמונה עשרה.

על כך מקשים: אי [אם] שיטת ר' יהושע היא ברייתא זו, אם כן מאי איריא [מה שייך] שיאמר דווקא בפועלים? אף כל אדם נמי [גם כן] מתפלל מעין שמונה עשרה!

אלא יש לומר כי אידי ואידי [זו וזו] כשיטת רבן גמליאל, ולא קשיא [קשה] מזו על זו, שכך יש לפרש: כאן שצריכים הפועלים להתפלל רק מעין שמונה עשרה, הרי זה מדובר בפועלים העושין (העובדים) בשכרן ומקבלים משכורת שלימה מבעל הבית מלבד סעודתם על חשבונו. וכאן שחייבום להתפלל שמונה עשרה שלמות, הרי זה מדובר בפועלים העושין רק בשכר סעודתן, שצריכים אלו להתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הפועלים שהיו עושים במלאכה אצל בעל הבית — קורין קריאת שמע ומתפללין. וכשאוכלין פתן — אין מברכים לפניה, שהברכה שלפני האוכל היא מדברי חכמים, אבל מברכין לאחריה, כיון שהיא מן התורה, ואולם רק שתים, כלומר, רק שתי ברכות מתוך שלש ברכותיה של ברכת המזון כיצד? ברכה ראשונה מברכים כתקונה בשלימותה , ובברכה השניה פותח בברכת הארץ כרגיל ואולם כוללין את "בונה ירושלים" בברכת הארץ, ואין מברכים יותר.

במה דברים אמורים — בשהיו הפועלים עושין בשכרן, אבל אם היו עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן — הרי בגללו מברכין כולה כתיקונה.

ה שנינו במשנה שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון לנישואיו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מקור להלכה זו: מה שנאמר בקריאת שמע "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", מפרשים: "בשבתך בביתך" הרי זה בא למעט — פרט לעוסק במצוה, שאינו יושב במנוחה בביתו. "ובלכתך בדרך" — פרט לחתן. ומכאן אמרו: הכונס (נושא) את הבתולה — פטור מקריאת שמע, והנושא את האלמנה — חייב.

על כך שואלים בגמרא: מאי [מה] משמע, כיצד למדים מן הפסוק הלכה זו בחתן? אמר רב פפא: למדים זאת מן ההשוואה כי [כמו] דרך, מה דרך הריהי רשות, שכן בידו ללכת או שלא ללכת כרצונו, אף הכא נמי [כאן גם כן] החובה לקרוא בכל עיסוק של רשות, אבל העסוק בענין של מצוה כגון החתן — פטור. על כך מקשים:

מי לא עסקינן דקאזיל [האם אין אנו עוסקים בפסוק אף שהיה הולך] לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא [כך אמרה התורה]: ליקרי [שיקרא], שמעצם לשון הכתוב נראה שבכל דרך שהולך בה — רשות או מצוה — חייב לקרוא. ומסבירים:

אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "בלכת" ("ובלכת בדרך"), מאי [מהו] הביטוי המודגש "בלכתך" — שמע מינה [למד מכאן]: בלכת [בהליכה] דידך [שלך] הוא דמחייבת [שאתה מחוייב], הא [הרי] אם זו הליכה של מצוה — פטירת [פטור אתה].