יתירא הוא [יתר הוא] ובא להוסיף הלכות חדשות לגבי שאר מכשירים, כיון דיתירא [שמיותר] הוא — שדייה [הטל אותו] הוא על

ריחים ורכב. אבל הכא [כאן] בענין הפסח, הביטוי "כי אם צלי אש" (שמות יב ט) לאו יתירא הוא [לא מיותר] הוא, דמבעי ליה לכדתניא [שנחוץ הוא ללמוד לכפי ששנינו בברייתא]: בשעה שישנו הציווי בקום אכול צלי, כלומר, בשעת הלילה כשחלה מצות אכילת הפסח — באותה שעה ישנו גם באיסור "בל תאכל נא", אבל בשעה שאינו בקום אכול צלי, כגון קודם לכן — אינו ב"בל תאכל נא", ואם אכלו אז — אינו לוקה.

א לגופה של המחלוקת בריחים ורכב מעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: אם חבל זוג (מספריים) של ספרים, או צמד של פרות — חייב שתים. לקח זה בעצמו וזה בעצמו, להב אחד של מספריים או פרה אחת — אינו חייב אלא אחת. הרי שאינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה על הלאו הכולל.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] : חבל זוג של ספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת — תלמוד לומר "לא יחבל ריחים ורכב" (דברים כד, י), ונלמד: מה ריחים ורכב שהן מיוחדין, שהם אמנם שני כלים כל אחד לעצמו ועושין יחד מלאכה אחת — ובכל מקום חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים, כמו זוג של ספרים או צמד של פרות ועושין מלאכה אחת — חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ב מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שחבל סכינא דאשכבתא מחבריה [סכין של שחיטה אצל חבירו]. אתא לקמיה [בא לפני] אביי לשאול בענין זה, אמר ליה [לו] אביי: זיל אהדריה [לך החזר אותו], דהוי ליה [הרי הוא] כלי שעושים בו אוכל נפש וכאמור — אסור לך לקחתו כמשכון, ותא קום בדינא עלה [ולך עמוד בדין עליה]. רבא אמר שהוא לא צריך למקם בדינא עלה [לעמוד בדין עליה], שמאחר והסכין נמצאה כבר בידו ויכול לטעון עד כדי דמיהן, יכול הוא לטעון שההוא חייב לו כדי שיעור זה.

ושואלים: וכי אביי לית ליה ההיא סברא [אין לו, אינו מקבל אותה סברה] שמי שתפס חפץ של בעל חוב, שיכול לטעון בחוב עד כדי דמיו? מאי שנא [במה שונה הדבר] מאותו מעשה שהיה בהנהו עיזי דאכלי חושלא [אותן עיזים שאכלו שעורים קלופות] בנהרדעא, ואתא מרא דחושלא [ובא בעל השעורים] ותפס להו [אותם, את העיזים], וקא טעין טובא [וטען שחייב לו אותו אדם הרבה]. ואמר אבוה [אביו] של שמואל שהיה דיין שם שיכול לטעון עד כדי דמיהן!

ומסבירים שיש הבדל: התם לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי [שם העיזים אינו דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר] הוא, ולכן אם הוא מחזיק בהן יש לו זכות לכאורה עליהן, ויכול להסתמך על חזקה זו. ואילו הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי [כאן השכיר דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר] הוא, ובדבר כגון זה אינו נאמן אם מחזיק בו בלא ראיה. שכן שלח רב הונא בר אבין הלכה זו: דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואמר אדם המחזיק בהן: לקוחין הן בידי (קניתי אותן) אינו נאמן בטענה זו בלבד, וצריך להביא ראיות אחרות, כי אולי באו לידו בשאלה או בשכירות.

ושואלים: וכי רבא לית ליה האי סברא [אין לו, אינו מקבל סברה זו]? והא [והרי] רבא עצמו אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי [הוציא מספריים של צמר וספר אגדה מיתומים] שהחזיקו בהם מפני שהם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר! ומשיבים: אמר [יכול היה לומ] לך רבא: האי נמי [זו גם כן], סכין שחיטה, כיון דמיפגמא [שהיא נפגמת] — קפדי אינשי ולא מושלי