סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

ואין מברכין, כלומר, אין צורך שיברכו אחרים עליו (בשבילו), ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה. ואילו בשבת הריהו מיסב לסעודות שבת כדרכו, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו המצוות הכרוכות בסעודות שבת — נתחייב בכל המצוות כולן.

ואמר ר' יוחנן: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם, בין רבן שמעון בן גמליאל והתנא הראשון], שלכאורה זהים דבריהם — תשמיש המטה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]. שרבן שמעון בן גמליאל סבור שמאחר שאין אבילות בשבת, חייב האבל לקיים בשבת גם את מצוות עונה עם אשתו, אף על פי שאם ימנע מכך לא ייראה הדבר לרבים כאבילות, שהרי אין זו אבילות בפרהסיה.

קתני מיהת [מכל מקום שנינו] שפטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, והדברים סותרים לכאורה את שיטת משנתנו שאינו פטור אלא כאשר מתו מוטל לפניו! וכדי לתרץ את הסתירה אמר רב פפא: תרגמא [הסבר אותה, את הברייתא] במקרה המיוחד שמחזיר פניו ואוכל, שאף שמחזיר פניו, בעצם מתו מוטל לפניו, ואולם בשאר המקרים, וכגון שהוא בבית אחר — חייב בכל המצוות. רב אשי אמר: יש לפרש את הביטוי "מתו מוטל לפניו" לאו דווקא במשמעותו המילולית, אלא כיון שמוטל עליו לקוברו ועדיין לא נקבר, הרי זה כמוטל לפניו דמי [נחשב]. כפי שנאמר: "ויקם אברהם מעל פני מתו" (בראשית כג, ג), וגם כאשר מדבר אברהם עם בני חת נאמר: "ואקברה מתי מלפני" (שם ד), הרי שכל זמן שמוטל עליו לקברו הריהו כמוטל לפניו דמי [נחשב].

א מן המשנה אפשר להבין כי מתו דווקא, כלומר, אדם מבני משפחתו — אין [כן], הריהו פטור מן המצוות, אבל אם אינו קרובו אלא שהוא רק משמרו למת — לא נפטר בכגון זה מן המצוות.

ועל כך מקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה! על כך משיבים שאין לראות דברים אלה כסותרים, כי אם כמשלימים זה את זה. וכן יש להבינם: משמרו, המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, וכן באופן שהוא מתו אף על פי שאינו משמרו — שניהם פטורים.

ועוד מקשים: הגענו איפוא למסקנה שמתו, אם מת לו מת, או שהיה משמרו את המת — אין [כן], הוא פטור מן המצוות, אבל המהלך בבית הקברותלא יהא פטור. והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו. ואם עושה כןעובר משום "לועג לרש חרף עושהו" (משלי יז, ה), שהמת אינו יכול לקיים מצוות, והוא בקיום המצוה בפניו נראה כלועג למת.

על כך מתרצים: התם [שם, העובר בבית הקברות] תוך ארבע אמות לקבר המת הוא שאסור, אבל חוץ לארבע אמות מן המת — חייב בתפילה ובתפילין. שאמר מר [החכם]: מת תופס ארבע אמות לענין הפטור מקריאת שמע למהלך באותן ארבע אמות. ואילו הכא [כאן] שהיה זה מתו או שהיה משמר את המת חוץ לארבע אמות נמי [גם כן] פטור.

ב מעתה באים לדון באותה ברייתא גופא [לגופה]. שנינו בה שהמשמר את המת אף על פי שאינו מתופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ובהמשך דבריה אומרת הברייתא שאם היו שנים, שני אנשים, משמרים את המת — זה, אחד מהם, משמר אותו, וזה, האחר, קורא, ואחר כך מתחלפים וזה משמר וזה קורא. בן עזאי אומר: אם היו באים בספינה עם המת — מניחו, מותר להם להניחו בזוית זו, פינה אחת של הספינה, ומתפללין שניהם בזוית אחרת שלה.

על כך שואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? אמר רבינא: מחלוקתם בבעיה אם חוששין לעכברים גם בתוך הספינה איכא בינייהו, שמר סבר [החכם הראשון סבור]: חיישינן [חוששים אנו] לעכברים בכל מקום, ועל כן אין ראוי להניח את המת בלא שמירה כשהוא בספינה שמא יאכלוהו העכברים. ואילו מר סבר [החכם השני, בן עזאי, סבור]: לא חיישינן [אין אנו חוששים], שבספינה אין לחוש לכך.

ג ומתוך הדברים באים לדון בנושאים אחרים הקשורים בכבוד המת. תנו רבנן [שנו חכמים]: המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדיסקיא (שק כפול שמניחים על החמור) ויתנם על גבי חמור, וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואולם אם היה מתירא מפני גוים או מפני ליסטים וצריך למהר — מותר אף באופן זה. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה.

על הפיסקה האחרונה שואלים: אהייא [להיכן]? על איזה קטע מן הברייתא מוסבת התוספת "וכן בספר תורה..."? אי לימא [אם תאמר] כי הוא מוסבת ארישא [על ראש הברייתא] — הלא זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! שכן מי גרע [האם גרוע] ספר תורה מעצמות המת? ובוודאי אסור לנהוג בו מנהג בזיון. אלא יש לומר שקטע זה מוסב אסיפא [על הסוף] שבשעת סכנה מותר לרכב אף על גבי ספר תורה. אמר

רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום "לועג לרש חרף עשהו". ואם הלווהו (ליווהו) מה שכרו? אמר רב אסי, עליו הכתוב אומר: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו" (משלי יט, יז), וכן "עושק דל חרף עושהו ומכבדו חונן אביון" (שם יד, לא).

ד מסופר כי ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי [היו מהלכים] בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא [היתה זרוקה תכלת ציציתו] של ר' יונתן ונגררת על גבי הקברים. אמר ליה [לו] ר' חייא: דלייה [הרימנה], כדי שלא יאמרו המתים: למחר, לכשיבוא יומם הם באין אצלנו להיקבר, ועכשיו הם מחרפין (מבזים) אותנו במעשיהם.

אמר ליה [לו] ר' יונתן: ומי ידעי כולי האי [והאם יודעים הם המתים כל כך]? והא כתיב [והרי נאמר]: "והמתים אינם יודעים מאומה" (קהלת ט, ה)! אמר ליה [לו] ר' חייא: אם קרית את המקרא — לא שנית פעם אחרת. ואם שניתלא שלשת, ואם שלשתלא פרשו לך כראוי. וכך צריך לפרש את הפסוק "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם" (שם): "כי החיים יודעים שימותו" — אלו הצדיקים שאף במיתתן נקראו "חיים" ורמז לדבר ממה שנאמר: "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג" (שמואל ב' כג, כ).

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר