פיטרא מאונא דחצבא [פטריה מאוזן הכד] בשבת — חייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב [מקשה] על כך רב אושעיא ממה ששנינו: התולש בשבת מעציץ נקוב — חייב, ושאינו נקוב — פטור. שכיוון שגדל בעציץ שאינו נקוב אינו נחשב כמחובר, ולכך אין דנים את התולשו כעוקר דבר מגידולו! ומשיבים: התם [שם] בעציץ שאינו נקוב — לאו היינו רביתיה [אין זו דרך גידולו], שכרגיל צמחים נזרעים באדמה, ועציץ שאינו נקוב מנותק ממנה, ואולם הכא [כאן] — היינו רביתיה [זוהי דרך גידולו].

א שנינו במשנה שהחובל בחיה ועוף בשבת חייב. אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? אם דאית ליה [שיש לו] לעוף עור, ונחשב עור לכל דבר — הרי תנינא [כבר שנינו]: החובל בהן (בחיה ועוף) — חייב, ואין חיוב בחבלה אלא על יצירת חבורה מתחת לעור. הרי שיש לעוף עור! אמר ליה [לו] אביי: טובא קא משמע לן [הרבה השמיע לנו], דאי ממתניתין, הוה אמינא [שאם רק ממשנתנו, הייתי אומר] כי כיון דאית ביה ניקבי ניקבי [שיש בו, בעור העוף נקבים נקבים] לא נתיר לכתוב עליו דברי קדושה, שאין לכתוב על עור שיש בו נקבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כדאמרי במערבא [כמו שאומרים במערב, בארץ ישראל]: כל נקב שהדיו עוברת עליו ואינה חודרת לתוכו — אינו נקב לפסול את הכתיבה על גבי נקב זה.

על המסקנה שעור העוף נחשב לעור, מיתיבי [הקשה] ר' זירא: והלא שנינו בברייתא שמן הכתוב "ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אותו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש" (ויקרא א, יז) למדנו להכשיר אף את העור שיהא כשר להקרבה על גבי המזבח, מה שאין כן בעולת בהמה שפושטים את עורה לפני הקרבתה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שעור העוף עור הוא, אם כן היכי מרבי ליה קרא [כיצד מרבה אותו הכתוב]? אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה, אמנם עור הוא ובכל זאת רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] להכשירו להקרבה וגזירת הכתוב היא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שאמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] סיוע להלכה זו, מה שנאמר "בכנפיו" — הרי זה לרבות את העור, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי עור הוא — היינו דאיצטריך קרא לרבוייה [זוהי הסיבה שהצטרך הכתוב לרבותו] במפורש, שאם כי הוא עור מכל מקום יש להקריבו. אלא אי אמרת לאו [אם אומר אתה כי לא] עור הוא — אמאי איצטריך קרא לרבוייה [מדוע הוצרך הכתוב לרבותו], שמהיכן יעלה על דעתנו שלא יקריבוהו? אמר ליה [לו] אביי: אין זו ראייה גמורה, ולעולם אימא [אומר] לך כי לאו [לא] עור הוא, ואיצטריך [ובכל זאת נצרך], הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון דאית ביה פירצי פירצי [שיש בו נקבים נקבים], על כן הוא מאיס [מאוס], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי בכל זאת מקריבים אותו, אבל ראייה גמורה שהוא עור אין להביא כאן.

בעא מיניה [שאל ממנו] מר בריה [בנו] של רבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו הדין לענין לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: אם יבא אליהו ויאמר. ותחילה באים לברר מאי [מה משמעות] הלשון "אם יבא אליהו ויאמר", מהו הבירור שצריכים אנו בדבר? אילימא [אם תאמר] שצריך לברר אי דאית ליה [אם יש לו] לדג עור אי דלית ליה [אם אין לו] עור — הא חזינן דאית ליה [הרי רואים אנו שיש לו] עור! ועוד, התנן [הרי שנינו במשנה]: עצמות הדג ועורו מצילין דברים המכוסים בהם באהל המת שלא ייטמאו, מפני שאינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה. והרי נזכר שיש לדג עור! אלא צריכים אנו לחכות אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה [אם פסקה הזוהמה ממנו או לא פסקה הזוהמה ממנו].

ב מסופר: שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא [היו יושבים על שפת] נהר מלכא. חזינהו למיא דקא דלו ועכירי [ראו את המים שהם מתנשאים ועכורים]. אמר ליה [לו] שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה [אדם גדול בא מן המערב, מארץ ישראל, והוא חושש במעיו, ומתנשאים המים להקביל את פניו], זיל תהי ליה אקנקניה [לך ותהה לו על קנקנו] אם באמת גדול בתורה הוא. אזל אשכחיה [הלך ומצאו] לרב שהוא היה החכם שבא מארץ ישראל, ושאל את רב כמה שאלות כדי לתהות על קנקנו. אמר ליה [לו]: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר ליה [לו] רב: דכתיב [שכן נאמר]: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט). והכוונה — מן המותר בפיך, שרק בעור של בעלי החיים המותרים באכילה מותר להשתמש לעשיית תפילין. ושאלו: מניין לדם שהוא אדום? ושאלו כן מפני הנחיצות שבדבר לדעת מה הם צבעי הדם הטמאים בדם הנדה. אמר לו, שנאמר: "ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם" (מלכים ב' ג, כב).

ועוד שאלו: מניין למילה שהיא נעשית באותו מקום? ענה לו: נאמר כאן "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ונאמר להלן "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג), מה להלן מדובר בעצים שהם דבר שעושה פרי — אף כאן הכוונה לדבר שעושה פרי. ושאלו: אימא [ושמא אמור] כי מצוות מילה צריכה להיות בלבו, דכתיב [שכן נאמר]: "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז)?! ואימא [ושמא אמור] שהיא באזנו, דכתיב [שכן נאמר]: "הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב" (ירמיהו ו, י) אמר לו: דנין "ערלתו" תמה, כלומר, מקום שכתוב "ערלתו" סתם מ"ערלתו" תמה, ממקום אחר שנאמר סתם "ערלתו", ואין דנין "ערלתו" תמה מ"ערלת" שאינה תמה, אלא נסמכת למלה אחרת ואינה ערלה הנזכרת סתם.

וכיון שהבין רב שבא קרנא לבחון אותו, אמר ליה [לו]: מאי [מה] שמך? אמר לו: קרנא. אמר ליה [לו]: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה [יהי רצון שתצא לו קרן בעיניו].

לסוף עייליה [לבסוך הכניסו] שמואל לביתיה [לביתו], אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא [האכילו לחם שעורים ודגים קטנית מטוגנים והשקה אותו שיכר] ולא אחוי ליה [הראה לו] את מקום בית הכסא כי היכי דלישתלשל [כדי שישלשל], ששמואל היה רופא ורצה לרפא את רב ממחלת המעיים שלו על ידי מתן מאכלים משלשלים. וכיון שלא ידע רב את כוונתו כעס עליו ולייט [קילל] רב ואמר: מאן דמצערן — לא לוקמוה ליה בני [מי שמצער אותי — אל יתקיימו לו בנים, בניו]. ואף על פי שלבסוף נודעה לרב כוונתו הטובה של שמואל נתקיימה הקללה, וכן הוה [היה] ולא נתקיימו בחיים בני שמואל.

ג ומעירים: מקור הלימוד למקום המילה הוא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בענין זה. שבברייתא שאלו: מניין למילה שצריכה להיות באותו מקום? — נאמר כאן במילה "ערלתו", ונאמר להלן בעצים "ערלתו", מה להלן בעצים דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, אלו דברי ר' יאשיה. ר' נתן אומר: אינו צריך לגזירה שווה זו, אלא הרי הוא אומר "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, יד), וממה שנאמר "וערל זכר" למד אתה שערלה היא במקום שניכר בין זכרות לנקבות.

ועוד הוכחות מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה, ואף על גבי עור נבלות וטרפות שלהן, של חיות ובהמות טהורות. ונכרכות הפרשיות בשערן ונתפרות בגידן, וכל זה הוא הלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן. ואין הפרשיות נכרכין בשערן של בהמות טמאות, ואין נתפרות בגידן.

ואת זו השאילה שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? אמר לו: דכתיב [שכן נאמר]: "למען תהיה תורת ה' בפיך" ומלשון הכתוב למדו חכמים כי על הפרשיות להיכתב על דבר המותר באכילה בפיך. אמר לו: אלא מעתה לפי טעם זה, אם כן אף על גבי עור נבלות וטרפות של בהמות וחיות טהורות אל יכתבו, שהרי אסורות הן באכילה! אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה — לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות. אחד הרגו המלך בעצמו ואחד הרגו איספקליטור (תליין), איזה מהן משובח — הוי אומר זה שהרגו המלך בעצמו. והרי שבהמה שמתה בידי שמים ולא בידי אדם משובחת יותר. אמר לו: אם כן הוא, אלא מעתה אף יאכלו אותן נבילות וטריפות! אמר ליה [לו]: התורה אמרה "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כ) ואת אמרת [ואתה אומר] שיאכלו?! גזירת הכתוב היא שאין אוכלים נבילות, אך אין ללמוד מכאן שפחותות הן מן האחרים. אמר ליה [לו] אותו ביתוסי: קאלוס [יפה].

ד משנה אין עושין הילמי (ציר מלח) בשבת,