לגיגית של שיכר — תיקצץ, שעל ידי כך יתכן שהשיכר לא יתסוס, יד המרבה למשמש בעין מסמא (מעוורת), יד המרבה למשמש באוזן מחרשת, יד בחוטם ובפה מעלה פוליפוס. תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: בת חורין היא זו הרוח הרעה השורה על הידיים לפני נטילת ידיים בשחרית ומקפדת שלא להסתלק עד שירחוץ ידיו שלש פעמים. אמר ר' יוחנן: פוך (חומר המשמש לכחול את העין) כשנותנים אותו בעינים הריהו מעביר את הרוח הרעה הקרויה בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.

א ואמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין שמניחים על העין (ר"ח) אין בהם משום רפואה, ומותר להניחם בשבת. אמר רב יוסף: כוסברתא אין בה משום רפואה. אמר רב ששת: כשות אין בהן משום רפואה. אמר רב יוסף: כוסברתא — אפילו לדידי [לי, שאני עיוור] קשה לי, ורצה להפליג בחוסר התועלת שבכוסברא שאפילו לו מזיק הכוסבר לעינים. ואמר רב ששת: גרגירא [גרגיר] — אפילו לדידי מעלי [לי שאני עיוור יפה] לעינים. ואמר מר עוקבא שכך אמר שמואל: כל מיני כשות שרו [מותרים] לאכילה בשבת לבר [חוץ] מטרוזא שאין אוכלים אותה אלא לרפואה.

ב אמר רב חסדא: שריקא טויא — שרי [מי אבטיח המועילים למעיים — מותר] לסננם ולשתותם (גאונים). פיעפועי ביעי [מי ירק הקרוי פיעפועים] (רשב"א) — אסור לשתותם בשבת. ומסופר: דביתהו [אשתו] של זעירי עבדא ליה [עשתה לו] לחייא בר אשי שריקא טויא, ולא אכל אותם. אמרה ליה [לו]: לרבך זעירי עבדי ליה [עשיתי אותם לו] ואכל, ואת לא אכלת [ואתה אינך אוכל]?! ומסבירים: זעירי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהתיר בכך, שאמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת שמסננים בה את השמרים מן היין בשבת ואינו חושש. אלמא [מכאן] שהוא סבור כי כיון דמשתתי הכי — לאו מידי קעביד [שהיין או המים נישתים אף כך כמו שהם — וממילא אינו עושה דבר] בתיקונם, הכא נמי [כאן גם כן] כיון דמיתכיל הכי — לאו מידי קעביד [שהוא נאכל כך שלא לרפואה ובלא סינון — ממילא אינו עושה דבר].

ג ואמר מר עוקבא: מי שנגפה ונפצעה ידו או רגלו, הריהו צומתה (טובלה כדי שתיפסק זרימת הדם) אף בשבת ביין ואינו חושש משום רפואה בשבת. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: חלא מאי [חומץ מהו], האם מותר לטבול אף בו? אמר רב הלל לרב אשי: כי הוינא בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא אמרי [אמרו] כי חלא [חומץ] לא הותר לענין זה, שהוא כרפואה ממש. אמר רבא: והני [ואלה] בני מחוזא, כיון דמפנקי [שהם מפונקים, מעודנים] — אפילו חמרא נמי מסי להו [יין גם כן מרפא אותם], ולהם אסור לטבול בו את מקום הפצע.

ומסופר: רבינא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה, ויתיב קא צמית ליה בחלא [ראה אותו שדרך חמור על גב רגלו, וישב רב אשי וטבל אותה בחומץ] בשבת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לא סבר ליה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רב הילל שבחלא [חומץ] לא הותר? אמר ליה [לו]: גב היד וגב הרגל שאני [שונה] שהמכה בהם מסוכנת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, כי חזייה דקא צמית ליה בחמרא [שראה אותו שהוא טובל את רגלו ביין]. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רבא: הני [אלה] בני מחוזא כיון דמפנקי [שהם מפונקים, מעודנים] — אפילו חמרא נמי מסי להו [יין גם כן מרפא אותם]? ומר נמי הא מפנק [ואדוני גם כן הרי מעודן הוא]! אמר ליה [לו]: גב היד וגב הרגל שאני [שונים הם]. שאמר רב אדא בר מתנה אמר רב : פצעי גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל (שמתים ממנה) ומחללין עליהן את השבת.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: רוחצים בשבת במעיינות המרפא החמים, במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול ולא במי משרה (מים ששורים בהם את הפשתן) ולא בימה של סדום (ים המלח), שבאלה רוחצים רק לצורך רפואה.

ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא אחרת: רוחצים בשבת במי טבריא (טבריה) ובים הגדול אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום, ואם כן קשיא [קשה] ממה ששנו חכמים שאסורה הרחצה בשבת בים הגדול על מה ששנינו בברייתא שהותרה הרחצה בים הגדול!

אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה] כי הא [זה] ששנינו שרוחצים בים הגדול — הרי זה כשיטת ר' מאיר הסובר שדין כל הימים שווה, והא [זה] ששנינו שאין רוחצים — הרי זה כשיטת ר' יהודה, הסובר שאין דין הים הגדול כדין שאר הימים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הימים מטהרים כמקוה, שנאמר: "ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א, י), אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: ים הגדול בלבד הרי הוא כמקוה, ולא נאמר "ימים" בכתוב להתיר כל ים וים, אלא מפני שיש בו בים הגדול מיני ימים הרבה.

ר' יוסי אומר: כל הימים מטהרין כמקוה, ואף יותר ממקוה שהם מטהרים אף בזוחלין, שאפשר לטבול בהם לא רק כשמימיהם קוויים ועומדים, אלא גם בגליהם הנעים. ואולם פסולין לטהרת זבים ולמצורעים וכן לקדש בהן מי חטאת (מים לאפר פרה אדומה) שבכל אלה צריכים מים חיים דווקא. מתקיף לה [מקשה עליה], על ההסבר הזה רב נחמן בר יצחק: