קרובים ונתרחקו הוו [היו], שמתה אשת מר עוקבא שהיתה אחותם. אתו לקמיה לדינא [באו לפניו לדין], אמר להו [להם] מר עוקבא: פסילנא לכו לדינא [פסול אני לכם לדין].

אמרו ליה [לו]: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה פוסל עצמך — שאתה פוסק כשיטת ר' יהודה, שכיון שיש בנים הרי עדיין אנו קרובים? אנן מייתינן איגרתא ממערבא [אנו מביאים מכתב מארץ ישראל] שאין הלכה כשיטת ר' יהודה.

אמר להו [להם] אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו [וכי בקב שעוה דבוק אני בכם], ברור לי שאין אנו עוד קרובים ולא משום קירבה אני פוסל את עצמי, דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא [שאין אני אומר שאני פסול לכם לדין] אלא משום דלא צייתיתו דינא [שאין אתם מצייתים לדין] ואין אני רוצה להכנס לדיון כשאני סבור שלא תקבלוהו עליכם

א במשנה הובאה דעת ר' יהודה שהאוהב והשונא פסולים להעיד ואמרו שאוהב — זה שושבינו.

ומבררים: וכמה זמן הוא קרוי "שושבינו" ויהא פסול לו? אמר ר' אבא אמר ר' ירמיה אמר רב: כל שבעת ימי המשתה הרי הוא נקרא "שושבינו" וקרוב הוא אליו. ורבנן משמיה [וחכמים משמו] של רבא אמרי [אמרו]: אפילו מיום ראשון שלמחרת החתונה ואילך אינו עוד כקרוב אלא ביום החתונה עצמו.

ב עוד שנינו במשנה שהשונא הוא כל שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: את הנאמר "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" (במדבר לה, כג), דרשו: "והוא לא אויב לו" — יעידנו. "ולא מבקש רעתו" — ידיננו.

אשכחן [מצאנו] ראיה ששונא פסול לעדות, ואולם אוהב מנלן [מנין לנו] שהוא פסול לעדות?

ומשיבים: קרי ביה הכי [קרא בו באותו כתוב כך], בשינוי: והוא לא אויב לו ולא אוהב לו — יעידנו, ולא מבקש רעתו ולא טובתו — ידיננו.

ותוהים: מידי [וכי] "אוהב" כתיב [כתוב] באותו פסוק, וכיצד אנו מוסיפים מילים בכתוב? אלא זאת סברא הוא לומר כן, כי אויב מאי טעמא [מה טעם] פסול לעדות? — משום דמרחקא דעתיה [שרחוקה דעתו] מאותו אדם והוא יכול לבוא להעיד שקר לרעתו. אוהב נמי מקרבא דעתיה [גם כן קרובה דעתו] ויעיד לטובתו שלא כאמת.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם מסכימים לר' יהודה, האי [פסוק זה] "לא אויב לו ולא מבקש רעתו" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]?

ומשיבים: חד [חלק אחד של הכתוב] לענין דיין, שאף הם מודים שהאוהב או שונא אינו רשאי להיות דיין כיון שדעתו נוטה מראש כנגד אחד הצדדים.

אידך [החלק האחר] כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: אמר ר' יוסי בר' יהודה: "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו", מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה, שאין יושבין בדין כאחד, שמתוך שנאתם יבואו לסתור זה דבריו של זה שלא בצדק.

ג משנה כיצד בודקים את העדים? היו מכניסין אותן לחדר בית הדין ומאיימין עליהן שידברו רק אמת. ומוציאין את כל האדם לחוץ שלא יספרו לעדים האחרים את השאלות והתשובות, ומשיירין רק את הגדול שבהן (בין העדים),

ואומרים לו: אמור היאך בדיוק אתה יודע שזה חייב לזה שעל כך אתה מעיד. אם אמר: הוא, הלווה, אמר לי על עצמו שאני חייב לו, לתובע, או שאמר: איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו, לתובע — לא אמר כלום ומיד פוסלים את עדותו, שהרי העדות צריכה להיות על עובדה ולא על ספור מעשה. עד שיאמר: בפנינו הודה לו, לתובע, שהוא חייב לו מאתים זוז, שכיון שהודה בפני עדים הרי זה חייב עצמו בסכום שהזכיר.

ואחר כך מכניסין את העד השני, ובודקין אותו באותה דרך. אם נמצאו דבריהן מכוונין, שהם מעידים על אותו דבר — נושאין ונותנין הדיינים בדבר.

אם נחלקו דעות הדיינים, שנים אומרים: זכאי, ואחד אומר: חייב — הרי הוא זכאי. שנים אומרים: חייב, ואחד אומר: זכאי — הרי הוא חייב. אחד אומר חייב ואחד אומר זכאי או אפילו שנים מן הדיינים מזכין או שנים מחייבין, ואחד מן הדיינים אומר: איני יודע ואיני יכול להחליט — יוסיפו הדיינין עוד דיינים ואז יחליטו בדין לפי רוב דעות, שהאומר "איני יודע" — כאילו אינו נמצא שם.

גמרו את הדבר והגיעו למסקנה, היו מכניסין אותן, את בעלי הדין. הגדול שבדיינין אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.

ומניין לכשיצא הדיין לא יאמר "אני הייתי מזכה בדין וחביריי מחייבים, אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי" ומשום כך יצא פסק הדין לחובה, על זה נאמר: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז), ואומר: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג).

ד גמרא שנינו במשנה שהיו מאיימים על העדים, ושואלים: היכי אמרינן להו [כיצד אנו אומרים להם], מה הם דברי איום אלה? אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו [כך אנו אומרים להם], נאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד), כלומר, לא יהיה גשם ולא תהיה ברכה במעשיכם אם תשקרו.

אמר ליה [לו] רבא: יכלי למימר [יכולים אותם אנשים לומר] בלבם שאין להם לחשוש מפני כן על פי הפתגם העממי: "שב שני הוה כפנא, ואבבא אומנא [שבע שנים היה רעב, ועל פתחו של האומן] לא חליף [עבר]

", ובעלי מלאכה אינם צריכים לחשוש מפני חוסר גשם ולכן לא ישימו לב לאיום זה. אלא אמר רבא: אמרינן להו [אומרים אנו להם] פסוק זה: "מפיץ וחרב וחץ שנון איש ענה ברעהו עד שקר" (משלי כה, יח), שעד שקר ימות בלא זמנו.

אמר ליה [לו] רב אשי: אף כאן יכלי למימר [יכולים לומר] ולחזק עצמם בפתגם העממי: "שב שני הוה מותנא, ואיניש [שבע שנים היה דבר, ואדם] בלא שניה [שנותיו] לא שכיב [מת], וכל אדם מת בזמן הראוי לו, ולפיכך אף לאיום זה אין הם חוששים.

אלא אמר רב אשי, אמר לי נתן בר מר זוטרא: אמרינן להו [אומרים אנו להם] "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי" ["עדי שקר אף על שוכריהם הם בזויים"], וכל שכן על אחרים. דכתיב [שנאמר] שאמרה איזבל כשצוותה לשכור עדים שיעידו כנגד נבות: "והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעדהו לאמר ברכת אלהים ומלך" (מלכים א' כא, י), שאפילו היא שאמרה לשכרם קראה להם "אנשי בליעל".

ה שנינו במשנה שאם אמר העד שהוא, הנתבע, אמר לי כי הוא חייב — אין זה מספיק עד שיאמרו בפנינו הודה לו לתובע שהוא חייב לו מאתים זוז.

ומעירים: מסייע ליה [לו] מה שנאמר במשנה לרב יהודה. שאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר לעדים הרואים את מעשה ההלוואה או ההודאה וכיוצא בה "אתם עדיי", ואם לא עשה כן אינה עדות.

איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, אם אמר אדם לחבירו: "מנה לי בידך שאתה חייב לי ", ואמר לו חבירו: "הן, כך הוא ". למחר אמר לו: "תנהו לי", אם אמר לו הנתבע: "משטה אני בך", כלומר, לא התכוונתי ברצינות בשעה שאמרתי שאני חייב לך — הרי זה פטור.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אם אמר לחבירו: "מנה לי בידך", ואמר לו החבר: "הן". למחר אמר לו התובע: "תנהו לי". אמר לו הנתבע: "משטה אני בך" — פטור.

ולא עוד אלא אפילו הכמין (הסתיר) לו עדים אחורי גדר שלא יראם הנתבע, ואמר לו "מנה לי בידך", אמר לו אותו אדם: "הן", ואמר לו התובע: "רצונך שתודה בפני פלוני ופלוני העדים שאתה חייב לי "? אמר לו: "לא, כי מתיירא אני שמא תכפיני לדין ותוציא ממני בעל כרחי כשתרצה ולכן לא אודה לפניהם, אבל לך אומר אני שאני חייב". למחר אמר לו: "תניהו לי את המנה שהודית בו ". אמר לו הנתבע: "משטה אני בך" — פטור, שיכול לומר שבהודאה זו לא נתכוון אלא לפייס דעתו לפי שעה, אבל לא נתכון להודות לו באמת, שהרי לא ידע שיש עדים במקום.

ואין טוענין למסית.

על פסקה זו תוהים: מסית מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו], כלומר, מדוע מזכירים כאשר לא דובר בו כלל קודם לכן? ומסבירים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך היא שנויה]: אם לא טען טענה זו שהיה משטה — אין טוענין לו בבית הדין, שאומרים: אם כך הודה — מן הסתם לכך נתכוון. ובדיני נפשות, אף על גב [אף על פי] שלא טען כל טענה שהיה יכול לטעון לזכותו טוענין לו הדיינים. אבל אין טוענין למסית לעבודה זרה, שאם הוא עצמו אינו טוען לזכותו אין בית הדין מצווה לטעון ולהשתדל לזכותו.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מסית שאין מהפכים בזכותו? אמר ר' חמא בר חנינא: מפירקיה [מדרשתו] של ר' חייא בר אבא שמיע לי [שמעתי] דבר זה: שאני [שונה] המסית, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] "ולא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט), שבדין מיוחד זה אין בית הדין מצווה לדאוג להצלתו.

ואמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מניין שאין טוענין למסית? — מנחש הקדמוני שפיתה את חוה שהוא היה המסית הראשון. שאמר ר' שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון לזכות עצמו ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא כדי לזכותו? — לפי שלא טען הוא.

ושואלים: מאי הוה ליה למימר [מה היה לו לומר]? ומשיבים: היה לו לומר שאין האשמה תלויה בו, שכן כלל הוא: דברי הרב ודברי תלמיד — דברי מי שומעין? — הלא דברי הרב שומעין, ומאחר ואמר ה' לא לאכול מפרי העץ, לא היו אדם וחוה צריכים לשמוע בקול הנחש ולאכלו.

אמר חזקיה בקשר לאותו ענין: מניין שכל המוסיף גורע — שנאמר שאמרה חוה: "אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו" (בראשית ג, ג), והלא ה' לא אמר אלא איסור אכילה ("ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". בראשית ב, יז) ולא איסור נגיעה, וכיון שהוסיפה חוה שיש איסור נגיעה בעץ, והראה לה הנחש שאין מתים בנגיעה, נכשלה אף באכילה.

רב משרשיא אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה שהמוסיף גורע, כגון במילים "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה, י), שבלי הא' בראש המלה היינו קוראים מ(א)תיים וחצי, וההוספה באה לגרוע את המספר ולומר שאינו אלא אמתים וחצי.

רב אשי אמר: כגון הכתוב "עשתי עשרה יריעת" (שמות כו, ז), שעל ידי הוספת הע' נעשה מ"שתי עשרה" רק עשתי עשרה (אחת עשרה), שהוספת האות הקטינה את המספר.

אמר אביי: לענין מי שכפר בתביעה שהודה בה בפני עדים מוסתרים לא שנו אלא שאמר "משטה אני בך" שאז אין מועילה ההודאה, אבל אם אמר