יקבהו לאום וברכה לראש משביר" (משלי יא, כו), ואין משמעות "לאום" אלא עוברין, כלומר, אף הם קרויים "לאום", שנאמר: "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ" (בראשית כה, כג), ואין "קבה" אלא קללה, שנאמר בדברי בלעם: "מה אקב לא קבה אל" (במדבר כג, ח), ואין משמעות "בר" אלא תורה, שנאמר "נשקו בר פן יאנף" (תהלים ב, יב), המתפרש: החזיקו בתורה.

עולא בר ישמעאל אומר: מי שמונע הלכה מפי תלמיד מנקבין אותו ככברה, וראיה לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן]: "מונע בר יקבהו לאום" (משלי יא, כו), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ויקב חר בדלתו" (מלכים ב' יב, י), הרי ש"נקיבה" לשון עשיית חור הוא. ואמר אביי: מנקבים אותו כי אוכלא דקצרי [כמו טפטפת המים של הכובסים].

ואם למדו הרב לתלמיד, מה שכרו? אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף, שנאמר: "וברכה לראש משביר" (משלי שם), ואין "משביר" אלא כינוי ליוסף, שנאמר: "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב, ו).

אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר: "ומרוה גם הוא יורה" (משלי יא, כה), שהמורה (="מרוה" בחילוף אותיות) ימשיך להורות גם בעתיד.

א ושוב חוזרים לענין הראשון, אמר רבא: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שאת מה שנאמר: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו) יש לפרש כך: "יחי ראובן" — בעולם הזה, "ואל ימת" — לעולם הבא. רבינא אמר ראיה מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל יב, ב). רב אשי אמר ראיה מהכא [מכאן]: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין" (שם יג).

ב אמר ר' אלעזר: כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בלא כעס וביושר זוכה ומנהיגם לעולם הבא, שנאמר: "כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם" (ישעיה מט, י), שכשם שרחמם בעולם הזה, כן יזכה להנהיגם לעולם הבא. ואגב מאמרו זה של ר' אלעזר מביאים עוד שורת מאמרים מתורתו בענייני הנהגת האדם ודרכו.

ואמר ר' אלעזר: גדולה מעלת הדעה שיש באדם שהיא התבונה והידיעה לנהוג בדרכי החיים, לפי שניתנה בין שתי אותיות, כלומר, בין שני שמות קדושים, שנאמר: "כי אל דעות ה' "(שמואל א' ב, ג), והרי זה מורה על מעלת הדעת.

ואמר ר' אלעזר: גדול מעלת המקדש שניתן אף הוא בין שתי אותיות, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז). מתקיף לה [מקשה עליה] על שמועה זו רב אדא קרחינאה: אלא מעתה לפי אותו עקרון תאמר כי גדולה נקמה שהרי ניתנה אף היא בין שתי אותיות, דכתיב [שנאמר]: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א)!

אמר ליה [לו]: אין מכאן סתירה, כי למילתיה [לעניינו, לצרכה], הכי נמי [כך גם כן] שלעתים נקמה גם היא דבר גדול, וכשיטת עולא. שאמר עולא: שתי הופעיות הללו "אל נקמות הופיע", וכן "הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב), למה? — אחת למדת טובה של מתן תורה, ואחת למדת פורענות לנקום מאויבי ישראל ומשעבדיו.

את שתי מימרותיו האחרונות מקשר ואמר ר' אלעזר במאמר: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה המקדש ניתן בין שתי אותיות, וזה הדעת ניתן בין שתי אותיות.

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו דעה לסוף הוא מתעשר, שנאמר: "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" (משלי כד, ד).

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחננו" (ישעיה כז, יא), ואם ה' אינו מרחם עליו, כל שכן בני אדם אחרים אין להם לרחם עליו.

ואמר ר' אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה, יסורין באין עליו, שנאמר: "לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו" (עובדיה א, ז), כלומר, הנותן לחמו למי שאין תבונה בו סופו שיהא לו למחלה. ומפרש: ואין משמעות "מזור" אלא יסורין, על פי ההקבלה בכתוב שנאמר: "וירא אפרים דאת חליו ויהודה את מזרו" (הושע ה, יג).

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שאין בו דעה — לסוף הוא גולה ממקומו, שנאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת" (ישעיה ה, יג).

ג ועוד אמר ר' אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה — אש של גיהנום אוכלתו, שנאמר: "כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח ירע שריד באהלו" (איוב כ, כו), ואין משמעות "שריד" אלא תלמיד חכם, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא" (יואל ג, ה), שבית חשוך ודומם מתורה בלילה, תאכלהו אש שאינה צריכה להצתה — אש גיהנום.

ואמר ר' אלעזר: כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר: "אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו" (איוב כ, כא), ואין משמעות "שריד" אלא תלמידי חכמים, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא" ומי שאינו משתף את החכם ("שריד") באכלו — לא יגיע ("יחיל") לטובה.

ואמר ר' אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו ומראה בכך שמודה לה' על שנתן לו די והותר — אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר: "אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו" ומקשים:

והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר עצמו: כל המשייר פתיתים על שלחנו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: "הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך" (ישעיה סה, יא), שהיו משמרים למזל הבית ("גד") פירורים במתנה, והרי הם כעבודה זרה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא [זה] — דאיכא [שיש] פת שלימה בהדיה [עימו], ואם מקפיד להוסיף עוד פירורים הרי זה מראה שכוונתו לעבודה זרה, הא [זה] — דליכא [שאין] פת שלימה בהדיה [עימו].

ואמר ר' אלעזר: כל המחליף בדיבורו, שאינו עומד בדיבורו, כאילו עובד עבודה זרה, וראיה לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן] כשבא יעקב לקחת את ברכת עשו: "והייתי בעיניו כמתעתע" (בראשית כז, יב), וכתיב התם [ונאמר שם] לגבי עבודה זרה: "הבל המה מעשה תעתעים" (ירמיה י, טו).

ואמר ר' אלעזר: כל המסתכל בערוה קשתו ננערת, כלומר, אונו נפגם, שנאמר: "עריה תעור קשתך" (חבקוק ג, ט), שהמסתכל בערוה ("עריה") הרי זה מנער ופוגם כוח קשתו.

ואמר ר' אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים, כלומר, לעולם תהיה חשוך (לא ידוע) ותתקיים (תחיה). אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנה מעין רעיון זה, שאמרו: בית אפל שנראה בו כעין נגע צרעת אין פותחין לו חלונות לראות נגעו, והבית בחזקת טהרה. הרי שדווקא האפל נשאר קיים. ומעירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] רעיון זה.

ד ועוד לענין תחיית המתים אמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שאול ועצר רחם ארץ לא שבעה מים" (משלי ל, טז), וכי מה ענין שאול אצל רחם? אלא לומר לך וללמדך: מה רחם מכניס את הזרע ומוציא תינוק, אף שאול (הקבר) מכניס ומוציא לתחיית המתים.

והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסין בו בחשאי — מוציאין ממנו בקולי קולות שצועקת היולדת בשעת לידה, שאול שמכניסין בו בקולות הבוכים והאבלים על המת — אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות? ובוודאי ישמעו קולות עצומים כשתגיע עת התחיה. מיכן תשובה לאומרין: אין תחיית המתים מן התורה.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של אליהו: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן לעתיד לבוא שוב אינן חוזרין לעפרן, שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושל ם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושל ם" (ישעיה ד, ג), מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין.