אגב הזכרת דניאל עם חגי זכריה ומלאכי, מעירים: אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו] בדבר, ואיהו [והוא] עדיף מנייהו [מהם]. ומפרטים: אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו] — דאינהו נביאי [שהם נביאים], ואיהו לאו [והוא לא] נביא, שהנביא הוא זה שנשלח על ידי ה' לנבא, ודניאל לא נשלח לנבא. ואיהו [והוא] עדיף מנייהו [מהם] — דאיהו חזא, ואינהו [שהוא ראה את המראה, והם] לא חזו [ראו].

ושואלים: וכי מאחר שלא חזו [ראו], מאי טעמא איבעות [מה טעם נבהלו]? ומשיבים: אף על גב דאינהו [אף על פי שהם] לא חזו מידי [ראו דבר], מכל מקום מזלייהו חזי [מזלם ראה]. אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן] כי האי מאן דמבעית [מי שנבהל] פתאום בלא סיבה, אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי [אף על פי שהוא אינו רואה סיבה לבהלה זו, מזלו רואה], ויש לו לדאוג לתקנת הדבר.

מאי תקנתיה [מה תקנתו]? לינשוף מדוכתיה [שיקפוץ ממקומו] ארבעה גרמידי [אמות], ויתרחק ממקום שהוא אולי מועד לפורענות. אי נמי ליקרי [או גם כן שיקרא] קרית שמע שתגן עליו. ואי קאי [ואם עומד] במקום הטנופת שאסור לומר בו דברי קדושה, לימא הכי [שיאמר כך] לחש זה: "עיזא דבי טבחא שמינא מינאי" [העז שבבית המטבחיים שמנה ממני], שילך המזיק ממנו ויזיק אותה.

א אגב הדברים שנאמרו בחזקיה מביאים מה שנאמר: "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת" (ישעיה ט, ו). אמר ר' תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה (מלה) פתוח כדרכו, וזה סתום? — מפני שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח, ואת סנחריב גוג ומגוג, שניבא עליהם ביחזקאל לאחרית הימים, ותהא זו גאולה אחרונה.

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך — לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו, שניצל מסנחריב ונתרפא מחוליו, ולא אמר שירה לפניך — תעשהו משיח? לכך נסתתם שהיה אז פתח לגאולה ונסתם.

מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר: "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק ואמר רזי לי רזי לי אוי לי בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו"(ישעיה כד, טז).

אמר שר העולם לפניו: רבונו של עולם! צביונו (רצונו) עשה לצדיק זה! יצאה בת קול ואמרה: "רזי לי רזי לי", כלומר, דבר זה הוא עדיין בגדר סוד לפי שאיני מביא את הגאולה מיד. אמר נביא: "אוי לי, אוי לי (ישעיה כד, טז), עד מתי תימשך הגלות "? יצאה בת קול ואמרה: "בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" (ישעיה כד, טז), וכפירוש לדבר אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] ר' יצחק: עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי [שיבואו שודדים ושודדים על שודדים] ואז יהיה זמן הגאולה.

מעין דברים אלה נאמרו בנבואה אחרת: "משא דומה אלי קרא משעיר שמר מה מלילה שמר מה מליל" (שם כא, יא). אמר ר' יוחנן: אותו מלאך הממונה על הרוחות "דומה" שמו, נתקבצו כל הרוחות (הקרויות גם שעירים, "שעיר") אצל דומה, אמרו לו: "שמר מה מלילה שמר מה מליל", האם אמר שומר ישראל, ה', אם כבר הגיע זמן הגאולה? עונה המלאך "אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו" (שם יב). וכאן נתפרשו מעין דברים אלה כך: "אמר שומר (הקדוש ברוך הוא) אתא בוקר" — של גאולה, "וגם לילה" — של גלות אחריו, "אם תבעיון" ותחפצו תשובה לגאולה — "בעיו", בקשו, שובו בתשובה, ו"אתיו" — ובואו לה'.

תנא [שנה] חכם משום (בשם) ר' פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה בעצמם, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה, שנאמר: "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק" (שם כד, טז). כיוצא בדבר אתה אומר על הכתוב "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה" (שמות יח, י). תנא [שנה] החכם משום ר' פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא ישראל שעמו שלא אמרו "ברוך" עד שבא יתרו ואמר "ברוך ה' ".

נאמר שם "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים" (שם ט), ובפירוש המלה "ויחד" נחלקו רב ושמואל; רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו, כלומר, מל עצמו. ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים (דקירות וקמטים) כל בשרו, כלומר, שהרגיש אי נעימות משום מפלת המצרים. אמר רב: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: גיורא [גר], עד עשרה דרי [דורות] לא תבזה ארמאי קמיה [גוי לפניו], שאף שנתגייר או שהוא רק ממשפחת גרים, מכל מקום רגיש הוא לצערם של גויים.

ב נאמר: "לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון" (ישעיה י, טז), מאי [מה פירוש] "במשמניו רזון"? — אמר הקדוש ברוך הוא: יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ("משמניו"), ויפרע מסנחריב שיש גם לו שמונה שמות. ומבארים: חזקיה יש לו שמונה שמות, דכתיב [שכן נאמר]: "כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום" (שם ט, ה). ושואלים: והאיכא [והרי יש] שם נוסף "חזקיה"! ומסבירים: זה אינו שם אלא כינוי על שם מעשיו, מפני שחזקו יה. דבר אחר: "חזקיה" נקרא משום שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים (יה).

וסנחריב יש לו שמונה שמות, דכתיב ביה [שנאמר בו] במלכי אשור: "תגלת פלאסר" (מלכים ב' טו, כט), "תלגת פלנאסר" (דברי הימים ב' כח, כ), "שלמנאסר" (מלכים ב' יז, ג), "פול" (שם טו, יט), "סרגון" (ישעיה כ, א), "אסנפר רבא ויקירא" (עזרא ד, י). ושואלים: והאיכא [והרי יש] גם שם זה "סנחריב"! ומסבירים: שסיחתו (שיחתו) ריב, כלומר, דבריו דברי ריב וגנאי הם. דבר אחר: "סנחריב" נוטריקון הוא שסח וניחר דברים כלפי מעלה.

אגב הזכרת שמותיו אמר ר' יוחנן: מפני מה זכה אותו רשע לקרותו "אסנפר רבא ויקירא"? — מפני שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל, שנאמר: "עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" (מלכים ב, יח, לב), ולא אמר שיש ארץ טובה יותר.

רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: מלך פקח היה בדבריו אלה, וחד [ואחד מהם] אמר: מלך טיפש היה. למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי מלך פקח היה, כך יש להבין: אי אמינא להו עדיפא מארעייכו [אם אומר להם ארץ עדיפה וטובה מארצכם], אמרו: קא משקרת [משקר אתה], ומאן דאמר [ושיטת מי שאומר] כי מלך טיפש היה, אם אינו מבטיח להם יותר, אם כן מאי רבותיה [מה גדולתו], ולשם מה יסכימו לגלות?

ושואלים עוד: להיכא אגלי להו [להיכן הגלה אותם] את עשרת השבטים? מר זוטרא אמר: לאפריקי, ור' חנינא אמר: להרי סלוג (שלג). ומעירים: אבל ישראל עצמם כשגלו ספרו בגנותה של ארץ ישראל ושיבחו את ארץ גלותם. כי מטו [כאשר הגיעו] למקום הקרוי שוש, קראוהו כך משום שאמרי [אמרו]: שויא כי ארעין [שוה היא לארצנו], ולכן נקרא "שוש" בדומה ל"שווה". כי מטו [כאשר הגיעו] למקום הקרוי עלמין, קראוהו כך משום שאמרו: כעלמין [כעולמנו, כארצנו] הנקראת "בית עולמים". כי מטו [כאשר הגיעו] למקום שנקרא אחר כך שוש תרי, אמרי [אמרו]: על חד תרין [אחת שתים] כלומר, טובה פי שתים מארצנו.

ג על נאמר עוד באותם מקראות המדברים בסנחריב "ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש" (ישעיה י, טז). אמר ר' יוחנן: תחת כבודו — ולא כבודו ממש, וכוונתו שהיתה האש תחת לבושיהם ונשרף גופם. כי הא [כמו זה], כפי שר' יוחנן בכלל קרי ליה למאני [קרא להם לבגדיו] "מכבדותי". ר' אלעזר אמר: תחת כבודו ממש כלומר, תחת בשרו, שהבשר עצמו לא נשרף, כשריפת בני אהרן. מה להלן בבני אהרון היתה זו שריפת נשמה וגוף קיים — אף כאן בחילות סנחריב שריפת נשמה היתה אבל הגוף נותר קיים.

תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' יהושע בן קרחה: פרעה שחירף בעצמו את ה' — נפרע הקדוש ברוך הוא ממנו בעצמו, סנחריב שחירף