"עניה ענתות" (ישעיה י, ל) — עתיד ירמיה בן חלקיה ומתנבא עלה [עליה] מענתות, דכתיב [שנאמר]: "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימן" (ירמיה א, א).

ומקשים: מי דמי [האם דומה הדבר]? והלא התם [שם] בירמיהו נקרא נבוכדנצר "ארי", ואילו הכא [כאן] נאמר "ליש"! אמר ר' יוחנן: אין זו סתירה, כי ששה שמות יש לארי, ואלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ. ומקשים: אי הכי [אם כן] שאינו מחשיב פסוק זה למסעות סנחריב, אם כן בצרו להו [מעטו להם] ושוב אין כאן עשרה שמות של מקומות! ומשיבים: "עברו מעברה" תרתי נינהו [שנים, שני מקומות, הם].

א ושואלים: מאי [מה פירוש] "עוד היום בנב לעמד" (ישעיה י, לב)? אמר רב הונא: אותו היום הוא שנשתייר מעונה של נוב, שעד אז היה עוון זה תלוי עוד בישראל, אמרי ליה כלדאי [אמרו לו החוזים בכוכבים] לסנחריב: אי אזלת האידנא [אם תלך ותכבוש עכשיו] — יכלת [תוכל] לה, ואי [ואם] לא תכבשנה עכשיו — לא יכלת [תוכל] לה. מסופר: אורחא דבעא לסגויי [דרך שהיה צריך ללכת] בעשרה יומא [ימים] סגא בחד יומא [הלך ביום אחד] כדי להגיע,

כי מטו [כאשר הגיעו] לירושלם שדי ליה ביסתרקי [זרקו לו מצעות], עד דסליק ויתיב מעילוי שורה [שעלה וישב בגובה מעל החומה], עד דחזיוה לכולה [שראה את כל] ירושלם. כי חזייה, איזוטר בעיניה [כאשר ראה אותה, היתה קטנה בעיניו], אמר: הלא דא [זו] היא קרתא דירושלם דעלה ארגישית [העיר ירושלים שעליה הרעשתי] את כל משיריתי [מחנותי], ועלה כבשית [ועליה, בשבילה כבשתי] את כל מדינתא [המדינות]? הלא היא זעירא וחלשא [קטנה וחלשה] מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף [ערי העמים שכבשתי בחוזק] ידי. עלה וקם ומניד ברישיה [ועמד והניד בראשו בבוז], מוביל ומייתי בידיה [הוליך והביא, והניף בידו] על טור [הר] בית מקדשא [המקדש] שבציון ועל עזרתא דבירושלם [העזרה שבירושלים].

אמרי [אמרו] לו שריו: נישדי ביה ידא האידנא [נשים בה יד כעת] להתחיל לכבשה! אמר להו [להם]: תמהיתו [עייפים אתם], למחר אייתי [יביא] לי כל חד וחד מינייכו גולמו הרג מיניה [אחד ואחד מכם פירור אבן כדי חותמו ממנה, מן החומה], ודי יהא בכך כדי לכבשה. מיד "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים" (מלכים ב' יט, לה). אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: "בת דינא — בטל דינא" [לן הדין — בטל הדין], שפעמים שנדחה דבר זמן מסוים ושוב אין לו קיום, וכיון שבאותו היום לא נכבשה העיר בטלה מעליה הגזירה.

ב וכיון שהוזכר עונש בעוון נוב מביאים מעשה אחר הקשור לכך. נאמר: "וישבי בנב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד" (שמואל ב' כא, טז). ושואלים: מאי [מה פירוש] "וישבי בנב"? אמר רב יהודה אמר רב: זהו איש שבא להעניש את דוד על עסקי נוב. אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה טמון בידך ולא תיענש עליו? הרי על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד מן העולם הבא דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו, שהרי דוד בבואו לנוב ובהטעותו את אחימלך הכהן גרם לכל השתלשלות הדברים, ואם כן צריך אתה להיענש, אלא שבידך לבחור את העונש,

רצונך יכלו זרעך או תמסר ביד אויב? אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי.

יומא חד נפק לשכור בזאי [יום אחד יצא לצוד בסיוע העוף הדורס נץ], אתא [בא] השטן ואידמי ליה כטביא [ונדמה לו כצבי], פתק ביה גירא [זרק בו חץ] ולא מטייה [הגיעו]. משכיה [משכו] אחריו עד דאמטייה [שהביאו] לארץ פלשתים. כדחזייה [כאשר ראה אותו] ישבי בנוב אמר: היינו האי דקטליה [זה הוא שהרג] את גלית אחי. כפתיה, קמטיה, אותביה ושדייה תותי בי בדייא [קשרו, קפלו, שמו בארץ והניחו תחת קורת בית הבד] שיתמעך שם. אתעביד ליה ניסא, מכא ליה ארעא מתותיה [נעשה לו נס, ונתמעכה, נפתחה, לו הארץ מתחתיו] ונעשה רווח ולא ניזוק. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי" (תהלים יח, לז).

מסופר: ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה [אותו יום לפנות ערב של ערב שבת היה], אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא [היה חופף את ראשו לכבוד שבת בארבעה כדי מים], חזינהו כתמי דמא [ראה שם כתמי דם]. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אתא [באה] יונה איטריף קמיה [וטרפה, נענעה בכנפיה, לפניו], אמר: כנסת ישראל ליונה אימתילא [נמשלה], שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהלים סח, יד), שמע מינה [למד מכאן] כי דוד מלכא [מלך] ישראל בצערא שרי [בצער נתון]. אתא לביתיה [בא לביתו] של דוד ולא אשכחיה [מצאו], והבין שנעלם. אמר, תנן [שנינו במשנה]: אין רוכבין על סוסו של המלך ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו, בשעת הסכנה מאי [מה הדין]? אתא שאיל בי מדרשא [הלך ושאל בבית המדרש] מה עושים בכגון זה. אמרו ליה [לו]: בשעת הסכנה שפיר דמי [יפה, מותר].

רכביה לפרדיה וקם ואזל [רכב על פרדו של המלך ועמד והלך], קפצה ליה ארעא [לו הארץ] בנס, והגיע במהרה. בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא [בעוד שהוא הולך ראה את ערפה אמו של ישבי שהיא טווה בפלך], כי חזיתיה, פסקתה לפילכה, שדתיה עילויה, סברא למקטליה [כאשר ראתה אותו, התירה את הפלך, השליכה עליו, וחשבה להורגו בו], כיון שלא הצליחה אמרה ליה [לו] לאבישי: עלם (בחור) אייתי [הבא] לי את הפלך! פתקיה [זרקו] את הפלך, בריש [בראש] מוחה, וקטלה [והרגה].

כד חזייה [כאשר ראה אותו] ישבי בנוב אמר: השתא הוו בי תרין וקטלין לי [עכשיו הרי הם שנים, דוד ואבישי, ויהרגו אותי]. פתקיה [זרק] את דוד לעילא [למעלה], ודץ ליה לרומחיה [ותקע אותו, את רומחו בארץ], אמר: ניפול עלה ונקטל [יפול עליו ויהרג]. אמר אבישי שם מן השמות הקדושים, אוקמיה [העמיד] את דוד בין שמיא לארעא [השמים לארץ] שלא יפול.

ושואלים בדרך אגב: ונימא ליה איהו [ושיאמר הוא, דוד עצמו] שם וינצל, ומדוע הוצרך לאבישי? ומשיבים: מקובלים אנו כי כשם שאין חבוש (אסיר) מוציא עצמו מבית האסורין והוא זקוק לאחר שיוציאנו, כך הוא בדברים אלה, שהנתון בסכנה אינו מסוגל לפעול.

אמר ליה [לו] אבישי לדוד: מאי בעית הכא [מה צריך אתה כאן] ומה טעם נפלת בידו? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר לי קודשא בריך [הקדוש ברוך] הוא, והכי אהדרי ליה [וכך החזרתי לו], ומסתבר שהגיע הזמן שאמסר ביד אוייב. אמר ליה [לו] אבישי: אפיך צלותיך [הפוך את תפילתך] ובקש שלך לא יאונה דבר, כפי הפתגם המקובל: "בר ברך קירא ליזבון" [בן בנך שיהיה רוכל עני וימכור שעוה] ואת [ואתה] לא תצטער, כלומר, אל תצמצם הוצאותיך כדי להשאיר ירושה לבניך.

אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך] סייע בהדן [לי]. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימתהו" (שמואל ב' כא, יז). אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם קדוש אחר ואחתיה [והורידו] לדוד מהיותו תלוי באויר וברחו.

הוה קא רדיף בתרייהו [היה רודף ישבי אחריהם להורגם], כי מטא [כאשר הגיע] למקום הנקרא "קובי" אמרי [אמרו הם]: קום ביה [נעמוד בו] ונתגונן. כי מטא [כאשר הגיעו] למקום שנקרא "בי תרי" אמרי [אמרו הם]: בתרי גוריין קטלוה לאריא [בשני גורים הרגו את האריה], כלומר, יכולים אנו לעשות זאת. אמרי ליה [אמרו לו]: זיל אשתכח [לך מצא את] ערפה אימיך בקיברא [אמך בקבר]. כי אדכרו ליה שמא דאימיה [כאשר הזכירו לו את שם אמו] וסיפרו לו שמתה, כחש חיליה, וקטליה [התמעט כוחו, והרגהו]. היינו דכתיב [זהו שנאמר] "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל" (שמואל ב' כא יז).

ג ועוד לענין קפיצת הדרך. תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה קפצה להם הארץ והגיעו למקום חפצם במהרה בדרך נס: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. ומפרשים: אבישי בן צרויה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. אליעזר עבד אברהם — דכתיב [שנאמר]: "ואבא היום אל העין" (בראשית כד, מב), למימרא דההוא יומא נפק [לומר לבני המשפחה שבאותו יום יצא] ובאותו יום בא, שידעו כמה ניסים נעשים לו בזכות אברהם. יעקב אבינו —