ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר לשיטתו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים השאלה]: הודחו בני עיר הנדחת מאליהן בלא מדיחים, מהו דינם? וצדדי השאלה: "וידיחו" אמר רחמנא [אמרה התורה], ללמד: ולא שהודחו מאליהן. או דילמא [שמא] הדין כן אפילו כאשר הודחו מאליהן.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: הדיחוה נשים וקטנים אינה קרויה עיר הנדחת, והם ניצולים, אמאי [ומדוע] נאמר כן? ליהוי [שיהיו] כהודחו מאליהן, אם כן משמע שהמודחים מאליהם — פטורים! ודוחים: אין להשוות, הנך בתר נפשייהו גרידי [אלה שהודחו מאליהם אחרי עצמם הם נגררים], ועושים בכל לבם, ושמא הם חייבים, הני בתר [אלה אחר] נשים וקטנים גרידי [הם נגררים], ואינם אדוקים בעבודה זרה. ואם כן אי אפשר להוכיח דבר.

א במשנה שנינו שאין דנים את העיר עד שיודח רובה. ושואלים: היכי עבדינן [כיצד אנו עושים] למעשה לקבוע שאכן הודח רובה? אמר רב יהודה: דנין כל אחד מבני העיר, וחובשין אותו בבית הסוהר, דנין וחובשין עד שמגיעים לרובה של עיר. אמר ליה [לו] עולא: נמצא אתה מענה את דינן של אלו שנידונו כבר שהם יושבים ויודעים שהם חייבי מיתה, והרי אסור לענות את הדין! אלא אמר עולא: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין עד שמגיעים לחצי העיר, ומכאן והלאה דנים בסייף.

איתמר [נאמר] שנחלקו בדבר גם חכמים אחרים, ר' יוחנן אמר: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין, וריש לקיש אמר: מרבין להן בתי דינין וכל אחד מבתי הדין דן אחד מבני העיר, כדי שידונו בבת אחת.

ושואלים: איני [וכי כן] הוא?! והאמר [והרי אמר] ר' חמא בר יוסי אמר ר' אושעיא: נאמר "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא... אל שעריך" (דברים יז, ה) ולמדים: איש ואשה אתה מוציא לשעריך ודן בבית דין מקומי, ואי (אין) אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך, אלא נדונים בסנהדרי גדולה! אלא כך עושים: מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן, וכאשר הגיעו למסקנה שרובם עבדו עבודה זרה אין גומרים את דינם, אלא מסקינן להו [מעלים אותם] לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו [וגומרים את דינם, והורגים אותם].

ב נאמר: "הכה תכה את ישבי העיר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב" (דברים יג, טז). תנו רבנן [שנו חכמים]: החמרת (שיירת חמורים) והגמלת (שיירת גמלים) העוברת ממקום למקום, לנו בתוכה והודחו עמה, אם נשתהו שם שלשים יום — הן נידונים בסייף וממונן אבד, אם שהו שם פחות מיכן (מכך) — הן נידונים בסקילה כיחידים, וממונן פלט.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: כמה יהיה אדם בעיר ויהיה דינו כאנשי העיר לכל חיובי צדקה ומיסים — שנים עשר חדש, ולא שלשים יום! אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] שהות שנים עשר חודש — כדי למיהוי מבני מתא [להיות מבני העיר], הא למיהוי מיתבי מתא [וזה להיות מיושבי העיר] דיו בשלושים יום.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: המודר הנאה מבני העיר (שנדר שאינו רוצה ליהנות מבני עיר מסויימת), אם יש אדם שנשתהא שם שנים עשר חדש — אסור ליהנות ממנו, שהריהו מבני העיר. שהה שם פחות מיכן — מותר ליהנות ממנו. אם נדר שייאסר ביושבי העיר, מי שנשתהא שלשים יום — אסור ליהנות ממנו, פחות מיכן — מותר ליהנות ממנו. וכיון שבעיר הנדחת נאמר "יושבי העיר", הרי בכלל זה כל ששהו בה שלושים יום.

ג נאמר: "החרם אתה ואת כל אשר בה" (דברים יג, טז). תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "החרם אותה ואת כל אשר בה", הרי זה בא למעט: פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה שאין מחרימים אותם, "ואת כל אשר בה" — לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. עוד נאמר "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה" (דברים יג יז), "שללה" כוונתו: של אנשי העיר ולא שלל שמים, שחפצים השייכים להקדש אינם בכלל זה, "ואת כל שללה" בא לרבות נכסי רשעים שחוצה לה לשריפה.

אמר ר' שמעון: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, ומדוע מענישים אותם על חטאי אחרים? אלא מי גרם להם לצדיקים שידורו בתוכה, בעיר זו של רשעים — ממונם שקשרם לעיר זו, לפיכך ממונם אבד. דאמר מר [החכם]: הכתוב "ואת כל שללה תקבץ" (דברים יג יז) נדרש: לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אף הם נשרפים עמה. אמר רב חסדא: ובנקבצים לתוכה, כלומר, דברים שאפשר לקבוץ בו ביום לתוך העיר.

אמר רב חסדא: פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? מה היתה כוונת רב חסדא? אי לימא [אם תאמר] שמדובר בפקדונות השייכים לעיר אחרת ואיתנהו בגוה [ונמצאים בתוכה] — פשיטא [פשוט] שמותרין, הרי לאו [לא] "שללה" הוא, אלא רכוש אחרים. ואלא תאמר כי מדובר בפקדונות דידהו [שלהם] ואיתנהו [וישנם] בעיר אחרת, אם כן יש לדון בהם כבשאר נכסי העיר, אי [אם] שנקבצין לתוכה — אמאי [מדוע] מותרין, הרי כבר אמרנו שנכסי רשעים אובדים! ואי [ואם] אין נקבצין לתוכה — הא [הרי] כבר אמרה חדא זימנא [פעם אחת] להלכה זו שנכסים שאין נקבצים אין שורפים.

ומשיבים: לא, לעולם מדובר בנכסים של עיר אחרת דמפקדי בתוכה [שמופקדים בתוכה], והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כגון דקביל עליה [שקיבל עליו, על עצמו] בן העיר הנדחת שהחזיק בפקדון אחריות. מהו דתימא [שתאמר]: כיון דקביל עליה [שקיבל עליו] אחריות — כדידיה דמי [כשלו הם נחשבים] ויאבדו עם רכושו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

אמר רב חסדא: בהמה שהיתה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת — אסורה כולה. עיסה, השייכת חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת — מותרת בחלקה השייך לעיר אחרת. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? ומסבירים: בהמה כמאן דלא פליגא דמיא [כמי שאינה חלוקה היא נחשבת], שהרי אי אפשר להשתמש לאכילה בחצי בהמה, שכן אינה נאכלת בלא שחיטה שהיא מעשה בכולה, וכיון שלא שייך לחלקה בעודה בחיים, הריהי נחשבת בשל כך לדבר שלם, ומכיון שנאסר חלקה — נאסרה כולה. ואילו עיסה כמאן דפליגא דמיא [כמי שחלוקה נחשבת], שלצורך חלוקה נעשתה, וודאי מחלקים אותה, ולכן רק חציה אסור.

בעי [שאל] רב חסדא: בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני [שתועיל] בה שחיטה לפחות כדי לטהרה מידי טומאת נבילה? שאם הורגים את בהמות העיר הרי הן נעשות נבילה ומטמאות במגע ובמשא, והאם אפשר לשחטה קודם שתהרג, כדי שלא תטמא. וצדדי השאלה: האם "לפי חרב" (דברים יג טז) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשמעו — לא שנא שחטה משחט, לא שנא קטלא מקטל [אינו שונה אם שחט אותה, אינו שונה אם הורג אותה] באופן אחר תמיד אינה ראויה וכנבילה היא, או דלמא [שמא] כיון ששחטה מהניא [מועילה] לה השחיטה, מאי [מה הדין]? לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

בעי [שאל] רב יוסף: שיער נשים צדקניות שבעיר מהו דינו? אמר רבא: מה מקום לשאלה זו, הא [הרי] מדבריך משמע ששער של רשעיות אסור? ואולם הלא "תקבץ... ושרפת" כתיב [נאמר] (דברים יג, יז), ללמד: מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה, השיער, שהוא מחוסר תלישה וקביצה ושריפה. ואם כן שיער נשים אינו נאסר כלל!

אלא אמר רבא: השאלה היא לגבי פיאה נכרית. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר] אי [אם] שמחובר הפאה הנכרית בגופה — כגופה דמיא [נחשב] ונדונו כגופה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דתלי בסיבטא [כשתלויה הפיאה ביתד] ויש לברר: האם כנכסי צדיקים שבתוכה דמי [נחשב] — ואבד, או דלמא [שמא] כיון דעיילא ונפקא [שנכנסת ויוצאת בפיאה] ולבושה בה לעתים קרובות כלבושה דמי [נחשב]? אף לשאלה זו לא נמצאה פתרון, ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

ד על הנאמר "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה" (דברים יג, יז), תנו רבנן [שנו חכמים] על כתוב זה: אין לה לעיר רחוב — אינה נעשית עיר הנדחת שהרי אין הכתוב מתקיים בה, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: אין לה רחוב — עושין לה רחוב. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון, נחלקו]? ומסבירים: מר [חכם זה] ר' ישמעאל סבר [סבור] כי מה שנאמר "רחובה" — מעיקרא [מתחילה] משמע, ואם לא היה מתחילה אינו קרוי "רחובה", ומר [וחכם זה ר' עקיבא] סבר: [סבור] כי מה שנאמר "רחובה" — השתא נמי משמע [של עכשיו גם כן משמע] "רחובה", ודנים את העיר לשריפה.