בתים וחצרות פתוחין לתוכו, שיש שני בתים לפחות בכל חצר, ושתי חצרות לפחות במבוי, ואולם הכא [כאן] בתים — איכא [יש], ואולם חצרות — ליכא [אין], ולכן אין דיני מבוי חלים כאן. ומקשים: כי [כאשר] לא עירבו נמי ליחזינהו להני [גם כן שיראו אותם] בתים כמאן דסתימי דמו [כמי שהיו סתומים ייחשבו], שכיון שאין עירוב במקום, אין יושבי הבתים רשאים להוציא את כליהם לחצר, ואין הבתים נחשבים, ונמצא כי אף כאן חצרות — איכא [יש] ובתים — ליכא [אין]!

ומשיבים: במקרה זה אפשר דמבטלי ליה רשותא דכולהו [שיבטלו רשות של כולם] לגבי חד [אחד], שכשם שאפשר להתיר טלטול על ידי עירוב, כמו כן אפשר שיבטלו כל בעלי הבתים את רשותם וזכותם לטלטל לגבי אחד מהם, ויהא נחשב כאילו כולם בית אחד, ואפשר יהיה לטלטל את כלי החצר והבתים. ודוחים: סוף סוף גם במקרה כזה אמנם בית אחד איכא [יש] ואולם בתים ליכא [אין], שאי אפשר לבטל רשות אלא לגבי בית אחד ולא שנים!

ומשיבים: אף לכך אפשר למצוא תקנה, דמצפרא [שמן הבוקר] ועד פלגא דיומא [חצי היום] יבטלו לגבי חד [אחד], ומפלגיה דיומא ולפניא [ומחציו של היום עד הערב] יבטלו לגבי חד [אחד], ונמצאים כאן איפוא שני בתים! ודוחים: סוף סוף בעידנא דאיתיה להאי, ליתיה להאי [בזמן שישנו הבית לזה, אינו לזה]. שבכל שעה יש רק בית אחד בלבד שיש לו רשות לטלטל. אלא אמר רב אשי: עלינו לדחות את שיטת ההסבר שאין כאן "חצרות ובתים", ולומר כך: מי גרם לחצרות שיאסרו — הבתים, שהרי אילו לא היו בתים מותר היה לטלטל מן החצרות למבוי, שהם כרשות אחת לדעת ר' שמעון, וכאן ליכא [אין] בתים, וממילא אפשר לטלטל במבוי.

א אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: לא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת, שאין זה כלל קבוע לגבי כל מכשירי המצוות, אלא בכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו, ולהוכיח שקיימת הלכה זו בו. שהרי שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות חובת היום הן, ולא למדן ר' אליעזר שמכשיריהן דוחים או השבת אלא מגזירה שוה מיוחדת, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: מניין למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת? — נאמרה לשון הבאה בעומר, ונאמרה לשון הבאה בשתי הלחם, ומן הדמיון נלמד כי מה הבאה האמורה בעומר — כל המכשירין דוחין את השבת, שלא רק הקרבת מנחת העומר למזבח דוחה שבת, אלא אף קצירת העומר שהיא בבחינת מכשירי מצוה אף היא דוחה את השבת. אף הבאה האמורה בשתי הלחם — המכשירין דוחין את השבת.

על גזירה שווה זו מעירים: מופני [מופנה, מיותר], כלומר, שני הפסוקים המשמשים לגזירה שווה זו בהכרח שהם מיותרים ומופנים לשמש רק לצורך השוואה וגזירה שווה. דאי לא מופני, איכא למיפרך [שאם אינו מופנה, יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה מבחינה הגיונית, שכן אפשר לומר: מה לעומר שאתה מביא ממנו ראיה שיתכן ורק בו הותרו המכשירים, שכן דין מיוחד בו, שאף אם מצא עומר קצור — הריהו חוזר וקוצר לשם מצוה, וכי תאמר אם כן שהוא הדין אף בשתי הלחם שאין בהם דין מיוחד זה, שהרי אם מצא קצור — אינו קוצר, שאין שתי הלחם צריכות קצירה לשמה, ולכאורה אם כן אין הדברים דומים. אלא לאי אפנויי מופני [באמת מופנה הכתוב]. וכן מסבירים אנו: מכדי כתיב [הרי נאמר] "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג, י), ומאחר שכן הפסוק המזכיר שנית "וספרתם לכם ממחרת השבת ביום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג, טו), ולכאורה למה לי חזרה זו? שמע מינה [למד ממנה] מחזרה יתירה זו שבאה לאפנויי [להפנות, לייתר], שפסוק זה ישמש לצורך גזירה שווה.

ואכתי [ועדיין] יש מקום להקשות: והלא גזירה שווה זו מופנה מצד אחד בלבד הוא, שפסוק אחד בלבד מיותר, אבל לא הפסוק השני, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' אליעזר עצמו שאמר שכל גזירה שווה שיש בה פסוק המופנה מצד אחד בלבד אמנם למידין ממנה אך גם משיבין ודוחים את הגזירה השווה, אם יש נימוק הגיוני לעשות זאת! ומשיבים: אף כאן יש מעין ייתור הכתובים אף בענין שתי הלחם, שכן החזרה "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה" (ויקרא כג, יז) שהמלה "תביאו" רבויא הוא [רבוי היא], לפי שאיננה הכרחית, ואפשר היה לוותר עליה ולסמוך על הכתוב בפסוק הקודם, ונמצא שגזירה שווה זו מופנה משני צדדים.

ב לגופם של דברי ר' יוחנן שלא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת שואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] שלא אמר ר' אליעזר שמכשיריו דוחים את השבת, אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] מצות לולב — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות סוכה — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות מצה בפסח — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות שופר בראש השנה — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר!

אמר רב אדא בר אהבה: דברי ר' יוחנן שלא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת באים למעוטי [למעט] עשיית ציצית לטליתו או קביעת מזוזה לפתחו, שאין עשייתם דוחה את השבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ושוין ר' אליעזר וחכמים שאם צייץ (עשה ציצית) בטליתו בשבת, וכן אם עשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב.

ומעתה שואלים: מאי טעמא [מה טעם] הסכים ר' אליעזר שאין מצוות אלה דוחות את השבת? אמר רב יוסף: לפי שאין קבוע להם זמן ויכול לעשותן גם לאחר השבת. אמר ליה [לו] אביי: אדרבה (להיפך), מדאין [ממה שאין] קבוע להם זמן,