לומר לך, שאם חטא יחיד — אומרים לו: כלך (לך) אצל יחיד שחטא, דוד המלך, ולמד ממנו שאפשר לעשות תשובה, ואם חטאו צבור — אומרים לו: כלך (לכו) אצל צבור שחטאו.

ומעירים: וצריכא [וצריך] הדבר להיאמר גם ביחיד וגם בציבור, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק ביחיד, היה אפשר לומר שהוא משום ששם לא מפרסם חטאיה [מתפרסם חטאו] כל כך, אבל צבור דמפרסם חטאיהו [שמתפרסם חטאם] אימא [אמור] שלא, שאין להם דרך לעשות תשובה. ומצד אחר, אי אשמועינן [אם היה משמיע לנו] רק בצבור שניתן לעשות תשובה, הייתי אומר — משום דנפישי רחמייהו [שמרובים רחמיהם ותפילתם], ונשמעים לפני ה', ומתקבלת תשובתם לפניו, אבל יחיד שלא אלימא זכותיה [חזקה זכותו] כל כך, אימא [אמור] שלא יוכל לעשות תשובה, על כן צריכא [צריך הדבר להיאמר].

ומה שנאמר לגבי דוד היינו [זהו] שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה פירוש "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על" (שמואל ב כג, א)? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה, שממנו למדים שאפשר ומוטל על האדם לעשות תשובה.

ועוד אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מצוה זו מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח, ח), ומן הצד השני, כל העובר עבירה אחת, העבירה הזו מלפפתו (עוטפת אותו) ומוליכתו ליום הדין, שנאמר: "ילפתו ארחות דרכם ויעלו בתהו ויאבדו" וגו' (איוב ו, יח).

ר' אלעזר אומר: העבירה קשורה בו ככלב ואינה נפרדת ממנו, שנאמר ביוסף ואשת אדוניו: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית לט, י), לומר "לשכב אצלה" — בעולם הזה, ועל ידי כך "להיות עמה" — בעולם הבא.

א ועוד בענין חטא העגל אמר ריש לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו שחטאו בעגל, שאלמלא הן לא חטאו — אנו לא באנו לעולם, שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" (תהלים פב, ו), והוא לאחר מתן תורה, שהיו נעשים כמלאכים ולא היו מולידים ילדים, אבל לאחר שחבלתם (קלקלתם) מעשיכם בעגל — "אכן כאדם תמותון" וגו' (תהלים פב, ז).

ושואלים: למימרא [האם לומר] דאי [שאם] לא חטאו בעגל לא הוו מולדו [היו מולידים]? והכתיב [והרי נאמר] לנח ובניו כציווי: "ואתם פרו ורבו" (בראשית ט, ז)! ומשיבים: ציווי זה היה עד מתן תורה בהר סיני, שאז היו נעשים כמלאכים — אם לא היו חוטאים. ושואלים: בסיני נמי כתיב [גם כן נאמר]: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז), שעניינו שישובו לחיי האישות שלהם! ומשיבים: הכוונה היתה שם לשמחת עונה של אישות, אבל לא לפריה ורביה.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "למען ייטב להם ולבניהם" וגו' (דברים ה, כו) משמע שימשיכו להוליד! ומשיבים: הכוונה היא לאותן בנים העומדים על הר סיני, ולא לבאים אחריהם.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ריש לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "זה ספר תולדת אדם" וגו' (בראשית ה, א)? וכי ספר היה לו לאדם הראשון? אלא מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו (דרשניו), דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו (מנהיגיו), כיון שהגיע אדם הראשון לדורו של ר' עקיבא, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, שכן נהרג ביסורים קשים. אמר: "ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם" (תהלים קלט, יז). ומשמע מכאן שכבר מתחילה עתידים היו להיוולד דורות נוספים.

וכן אמר ר' יוסי: אין משיח בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף שבאוצר הנשמות, שנאמר: "[כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף] כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו נז, טו). משמע שצריך שייוולדו ילדים אף בעתיד כדי להגיע לקץ הימים!

ומשיבים: לא תימא [תאמר] אין הכוונה שאלמלא חטאו אבותינו אנו לא באנו לעולם, שבודאי היו מולידים, אלא כמי שלא באנו לעולם, שלא היינו נחשבים בפני הדורות הראשונים שהיו קיימים עד ימינו. ושואלים: למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מייתי [האם לומר, שאם לא היו חוטאים לא היו מתים]? והכתיב [והרי כתובה] בתורה פרשת יבמות (דברים כה, ה—י), העוסקת במקרה שמת אחד מן האחים, ופרשת נחלות (דברים, כא, טו —יז), העוסקת בירושת נחלת האב שמת על ידי בניו!

ומשיבים: כל אלה כתובות על תנאי, שאם יחטאו וימותו יחולו דינים אלה. ושואלים: ומי כתיבי קראי [והאם כתובים מקראות] על תנאי כגון זה? ומשיבים: אין [כן], דהכי [שכך] אמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר] בסוף מעשה בראשית: "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (בראשית א, לא)? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה ביום השישי בסיון — מוטב, יתקיים העולם, ואם לאו — אחזיר אתכם את העולם וברואיו לתוהו ובוהו.

מיתיבי [מקשים] על מה שנאמר שאילו לא חטאו בעגל לא היו מתים, ממה ששנינו בברייתא על הפסוק שלאחר מתן תורה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" (דברים ה, כו), כשישראל הגיעו למעלה העליונה: לבטל מהם מלאך המות אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה מימי בראשית,

הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם" (דברים ה, כו). הרי שגם אם לא היו חוטאים היו מתים, שלא כדברי ריש לקיש!

ומשיבים: הוא, ריש לקיש, שאומר את דבריו, כי האי תנא [כדעת תנא זה] אמר: דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" (תהלים פב, ו), וכיון שחבלתם מעשיכם — "אכן כאדם תמותון" (תהלים פב, ז).

ומקשים: ור' יוסי נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר]: "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם", ונבין מכאן: טובה הוא דהויא [שיש להם] אם יישאר לבבם כפי שהוא, הא [אבל] מיתה איכא [יש]! ומשיבים: (ר' יוסי) אמר לך [יכול היה לומר לך]: כיון דליכא [שאין] מיתה, הרי אין לך טובה גדולה מזו והיא ההבטחה של "למען ייטב".

ושואלים מצד אחר: ותנא קמא, האומר שלא נפטרו כלל מן המוות, נמי [גם כן] יש לשאול עליו, הכתיב [הרי נאמר]: "אכן כאדם תמותון" ומשמע שרק לאחר שחטאו בעגל נגזר עליהם למות! ומשיבים: מאי [מה] פירוש מיתה שנגזרה עליהם? עניות. ומנין שיש לפרש כך? שאמר מר [החכם]: ארבעה חשובים (נחשבים) כמתים, אלו הן: עני, סומא (עיור), ומצורע, ומי שאין לו בנים.

וראיה לדבר: עני — דכתיב [שנאמר] למשה: "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד, יט), ומאן נינהו ויש לתמוה [ומי הם האנשים הללו]? דתן ואבירם, ומי [והאם] מתו? מיהוי הוו [הרי היו] ונשארו חיים הלאה עד זמנו של קורח! אלא צריך לומר שירדו מנכסיהם (איבדו ממונם ונהיו עניים), והרי הם קרויים כמתים.

סומא נחשב כמת, דכתיב [שנאמר]: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו). מצורע — דכתיב [שנאמר] על מרים שנצטרעה: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב). ומי שאין לו בנים נחשב כמת, דכתיב [שנאמר] בדברי רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א).

תנו רבנן [שנו חכמים]: "אם בחקתי תלכו" (ויקרא כו, ג), אין "אם" האמור כאן אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר במקום אחר, שהקב"ה מבקש: "לו עמי שומע לי וגו' כמעט אויביהם אכניע" (תהלים פא, יד —טו), ואומר: "לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך" וגו' (ישעיה מח, יח —יט). ושבים לדון בפסוק שהוזכר קודם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" (דברים ה, כו), אמר להן משה לישראל לאחר זמן: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר: תן אתה.

ומסבירים: מדוע קוראים להם כפויי טובה — דכתיב [שנאמר]: "ונפשנו קצה