ר' יהושע סבר [סבור]: ילפינן [למדים אנו] ממשה, וכמוהו אנו עושים: תחילה אומרים תפילה שיש בה שבחיו של מקום, ואחר כך בקשה, ור' אליעזר סבר [סבור]: לא ילפינן [אין אנו למדים] ממשה, שננהג אף אנו כמותו. ומדוע? שאני [שונה] משה דרב גובריה [שגדול כוחו] וגדולים מעשיו, והוא יכול היה לשבח תחילה כראוי. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא יבקש אדם צרכיו לא קודם התפילה ולא אחריה, אלא שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", וכדבריהם אמר גם נחום המדי.

ובפסק ההלכה בעניין זה, אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה". אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: אף על פי שאמרו ששואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", אבל (באמת) אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין עניינה של כל ברכה וברכה — אומר. כלומר, בכל ברכה יכול להוסיף ולבקש על ענייניו הפרטיים מעין אותה ברכה.

וכעין זה אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו ששואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", אם יש לו חולה בתוך ביתו — אומר בברכת חולים בקשה מיוחדת לחולה זה, ואם צריך לפרנסה — אומר ומבקש על כך בברכת השנים.

ובצד אחר — אמר ר' יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", אבל אם בא לומר דברי תפילה ותחנונים אחר תפלתו, אפילו מאריך כסדר וידוי של יום הכפורים — אומר, ואין רע בדבר.

א משנה ואלו אידיהן של גוים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא (יום חגיגה) של מלכיהם, ויום הלידה ויום המיתה של מלכיהם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה פומבית — יש בה חג לעבודה זרה, ושאין בה שריפה — אין בה חג לעבודה זרה. אבל יום תגלחת זקנו ויום תגלחת בלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורין, וגוי שעשה משתה לבנו וחוגג באותו יום — בכל אלה אינו אסור במשא ומתן וכיוצא בזה אלא אותו היום ואותו האיש בלבד ולא אנשים אחרים.

ב גמרא אמר רב חנן בר רבא: קלנדא — זמנה שמונה ימים אחר תקופה של טבת — כלומר, אחרי היום הקצר ביותר בשנה, סטרנורא — שמונה ימים לפני תקופה, וסימנך, לבל תטעה ביניהם: "אחור וקדם צרתני" וגו' (תהלים קלט, ה), שהחג המאוחר יותר ("אחור") הוא הנזכר ראשון במשנה, והמוקדם יותר נזכר אחר כך.

ובענין ימי איד אלה תנו רבנן [שנו חכמים]: לפי שראה אדם הראשון את היום שהוא מתמעט והולך, שהימים מתקצרים (מתקופת שוויון היום והלילה עד היום הקצר), ולא ידע עדיין את מנהגו של עולם, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי (חטאתי) עולם חשוך בעדי (מחשיך עלי) ובסופו של דבר הריהו חוזר לתוהו ובוהו, וזו היא אותה מיתה שנקנסה עלי מן השמים ("ואל עפר תשוב", בראשית ג,יט), עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה].

כיון שראה שהגיעה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך מאותו זמן והלאה, אמר: אם כן, מה שנתמעט היום מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת (הבאה) עשאן לאלו ולאלו כלומר, לשמונה הימים שלפני התקופה שהתענה בהם, וגם לאלה שחגג בהם, ימים טובים. הוא אדם הראשון קבעם את החגיגות הללו לשם שמים, והם הגוים קבעום לשם עבודה זרה.

ומבררים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר]: בתשרי נברא העולם, אם כן, לפי זה יומי זוטי חזא [ימים קטנים ראה], שראה רק כיצד הימים מתקטנים והולכים מתשרי ואילך, יומי אריכי אכתי לא חזא [ימים ארוכים עדיין לא ראה], ולכן סבור היה שעונש משמים הוא. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: בניסן נברא העולם, הא חזא ליה יומי זוטי ויומי אריכי [הרי ראה כבר ימים קצרים וימים ארוכים], שהרי בתקופת ניסן הימים קצרים והם הולכים ומתארכים! ומשיבים: מכל מקום, [דהוי] זוטי כולי האי לא חזא [ימים שיהיו קטנים עד כדי כך, כמו לפני תקופת טבת, לא ראה].

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי (שחטאתי) עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, שהחמה שוקעת ובא הלילה, עמד והקריב שור שקרניו קודמין בבריאתם לפרסותיו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהלים סט, לב), שהוא השור היחיד שקודם הקרין קרניים ואחר כך הפריס פרסה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון — קרן אחת בלבד היתה [לו] במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס". ושואלים: "מקרין" הלוא תרתי [שתים, שתי קרניים] משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: "מקרן" כתיב [נאמר], והוא רומז לכך שהיתה לו רק קרן אחת.

ג אמר רב מתנה: רומי שעשתה קלנדא בתאריך מסויים, וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה והן עצמן אינן חוגגות יום זה, האם אותן עיירות אסורות או מותרות לשאת ולתת עם הגוים שבתוכן? ר' יהושע בן לוי אמר: קלנדא אסורה לכל היא, ואף למשועבדים לרומי. ר' יוחנן אמר: אין אסורה אלא לעובדיה בלבד, ואלה שאינם מחזיקים בה — אין זה בשבילם יום של עבודה זרה, ומותר.

תנא כוותיה [שנה החכם בברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: אף על פי שאמרו שרומי עשתה קלנדא, וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה, מכל מקום היא עצמה (קלנדא) אינה אסורה במשא ומתן אלא לעובדיה בלבד.

וממשיכה הברייתא: חגי הגוים שנקראים סטרנליא וקרטסים, וכן יום גנוסיא של מלכיהם, ויום שהומלך בו מלך — לפניו אסור, אחריו מותר. וגוי שעשה (בו) משתה לבנו — אין אסור אלא אותו היום ולא לפניו ולא לאחריו, ואותו האיש שעשה משתה.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו דבר זה], שאמר ר' יוחנן שאין קלנדא אסורה אלא לעובדיה, דקתני [ששנה במשנה]: יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורין — אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש.

ויש לשאול: בשלמא [נניח] מה ששנינו "אותו היום" — הרי זה בא לאפוקי [להוציא] את הימים שלפניו ולאחריו, שבזה לא אסרו, אלא "אותו האיש" לאפוקי מאי [להוציא את מה]? והרי ברור הדבר שחגיגתו של אדם פרטי אחד אינה אוסרת אנשים אחרים! לאו לאפוקי [האם לא להוציא] את משעבדיו, אלה המשועבדים לו? אם כן, שמע מינה [למד מכאן] מלשון המשנה שאותו האיש בלבד אסור, אבל אלה המשועבדים לו אינם בכלל זה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן, כיצד? גוי שעשה משתה לנישואי בנו וזימן כל היהודים שבעירו למשתה זה, אף על פי שהם באותה שעה אוכלין משלהן ושותין משלהן מאכלים כשרים, ושמש שלהן עומד לפניהם, בכל זאת מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים כלומר, זבחי עבודה זרה, שנאמר: "וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו" (שמות לד, טו), שהרי בסעודה זו הוא זובח לשם עבודה זרה שלו, ונחשב כאילו אכלו מזבחיו אלה.

ושואלים: ואימא [ואמור] שכוונת הכתוב היא עד דאכיל [שיאכל] ממש מזבחו! אמר רבא: אם כן, אם זו היתה המשמעות, נימא קרא [שיאמר המקרא] "ואכלת מזבחו" בלבד, מאי [מה] פירוש התוספת בכתוב "וקרא לך"? לומר שמשעת קריאה אסור. הלכך [על כן],