אי [אם] אפשר היה שלא למכור להם בלי שתיגרם איבה, הכי נמי [כך גם כן] היה אסור הדבר, אבל אי אפשר בלא כן. מה שאין כן בתריסים, שניתן להימנע ממכירתם.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: תריסין היינו טעמא [זהו הטעם] שלא מוכרים להם, דכי שלים זינייהו, קטלי בגוייהו [שכאשר נגמר הנשק שלהם, הם הורגים בהם, בתריסים]. ולפי זה, טעמם של יש אומרים שבברייתא שמוכרים להם תריסין, היא שאין לחשוש לכך, משום דכי שלים זינייהו, מערק ערקי [שכאשר נגמר הנשק שלהם, הם בורחים], ואין הם משתמשים בתריסים להריגה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה כיש אומרים שמוכרים להם תריסים.

אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להן עששיות (גושים, מטילים) של ברזל, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דחלשי מינייהו [שהם יוצרים מהם] כלי זיין. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו מרי וחציני נמי [מעדרים וכשילים גם כן] לא נמכור להם, שהרי הם יכולים לחשל מהם כלי נשק! אמר רב זביד: מדובר בפרזלא הינדואה [בברזל הודי] שהוא מובחר ומשתמשים בו לכלי זיין. ומעירים: והאידנא, דקא מזבנינן [ובימינו, שאנו מוכרים] כל כלי נשק, אמר רב אשי: הרי זה לפרסאי דמגנו עילוון [לפרסים שמגינים עלינו].

א שנינו במשנה: עגלים וסייחים אין מוכרים להם. תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה מתיר בבהמה שבורה למוכרה, מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות. אמרו לו: והלא מרביעין עליה ויולדת, ומסבירה הגמרא: וכיון שמרביעין עליה ויולדת אתו לשהויה [יבואו להשהות אותה אצלם] וישראל הרואה אותה ברשותם לא יבחין, ויהא סבור שמותר למכור להם בהמה גסה! אמר להן ר' יהודה: לכשתלד בהמה כזו אחשוש לדבר, שאיני חושש לכך. ומעירים: אלמא [מכאן] שהוא סבור ששבורה לא מקבלת זכר, שאין היא נרבעת ויולדת.

ועוד שנינו במשנה: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לגוי. תניא [שנויה ברייתא]: בן בתירא מתיר בסוס, מפני שהוא הגוי עושה בו בשבת מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, כלומר, משום שרכיבה אינה מלאכה שיש עליה איסור מן התורה, ואין מקום לגזור משום חשש זה. ורבי אוסר למכור סוס מפני שני דברים, אחד משום תורת כלי זיין, שבדרך כלל משתמשים בסוסים במלחמה, ואחד משום תורת בהמה גסה.

ושואלים: בשלמא [נניח] לענין תורת כלי זיין איכא [יש] דקטיל בסחופיה [שהסוס הורג במכתו], שמלמדים את הסוס עצמו להרוג. אלא תורת בהמה גסה מאי [מה] היא, מה עניינו? הרי אמרנו שלא נועד אלא לרכיבה! אמר ר' יוחנן: לכשיזקין הסוס ושוב אינו ראוי למלחמה מטחינו (טוחן בו) ברחיים, ונמצא עושה בו מלאכה של ממש בשבת. אמר ר' יוחנן: הלכה כבן בתירא שמותר למכור סוס.

איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים]: שור של פטם שמפטמים אותו לצורך שחיטה, מהו, מה דינו לעניין מכירה? ומעירים: תיבעי [תישאל] השאלה לפי שיטת ר' יהודה, תיבעי לרבנן [תישאל לדעת חכמים].

תיבעי [תישאל] לדעת ר' יהודה: עד כאן לא קא שרי [התיר] ר' יהודה אלא בשבורה, דלא אתי [שלא תבוא] אף בעתיד לכלל מלאכה, אבל האי [זה] שור של פטם, דכי משהי ליה [שכאשר ישהו אותו ולא יפטמו אותו] אתי [יבוא] לכלל מלאכה — אסור למוכרו,

או דלמא [שמא] יש לומר ההפך: אפילו לשיטת רבנן [חכמים], לא קא אסרי התם [אין הם אוסרים שם] למכור בהמה שבורה אלא בדבר דסתמיה לאו [שסתמו לא] לשחיטה קאי [עומד] אלא למלאכה, אבל האי [זה] שור של פטם, דסתמיה [שסתמו] לשחיטה קאי [עומד] ולא לעבוד בו, אפילו רבנן שרו [חכמים מתירים]?

ומציעים תשובה: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רב יהודה אמר שמואל: אנשיו של בית רבי היו מקריבין צריכים היו להביא מתנה לשלטון שור של פטם ביום אידם של הגוים, חסר [חיסרו] משלהם ארבע ריבבן [רבבות] של דינרים כשוחד, כדי להביא לכך שאין מקריבין אותו היום ביום האיד, אלא למחר, וכן חסר [חיסרו] משלהם והוציאו עוד ארבע ריבבן [רבבות] שאין מקריבין אותו להם חי אלא שחוט, חזרו וחסר [חיסרו] עוד ארבע ריבבן [רבבות] שאין מקריבין אותו כל עיקר.

ויש לשאול: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שנתנו שוחד כדי שלא יצטרכו לתיתו? לאו [האם לא] משום שמכירת פטם לגוי אסורה דלמא אתי לשהויי [שמא יבואו להשהות אותו] ויבוא לכלל מלאכה? ודוחים: וליטעמיך [ולשיטתך] שכך אתה מסביר, אם כן מה שהוציאו כסף מתחילה שאין מקריבין אותו היום אלא למחר — מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מה הרוויחו בכך? אלא טעם הדבר שונה הוא, רבי מיעקר מילתא בעי [רצה לעקור את הדבר], את הגזירה הזו, שיהא מוטל עליהם מס זה, וסבר: יעקר ואתי פורתא פורתא [ייעקר ויבוא מעט מעט], ולכן בכל פעם שינה במקצת את הגזירה הזו כדי לבטלה לבסוף לגמרי, ונמצא שאין מכאן ראיה לשאלה זו.

ועל עצם שאלת הגמרא שואלים: שור של פטם וכי משהי ליה, בריא ועביד [וכאשר משהים אותו, את השור של פטם, הריהו מבריא מתחזק ועושה] מלאכה? אמר רב אשי, אמר לי האיש שהיה מומחה לדבר, ששמו היה זבידא: בר תורא [בן שור] שפיטמו אותו, משהינן ליה ועביד על חד תרין [משהים אותו שירזה והוא עושה מלאכה פי שניים משוורים אחרים].

ב משנה אין מוכרין להם לגוים דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. וכן אין בונין עמהם בסילקי (אולם עמודים גדול), או גרדום (שדנים בו), או איצטדייא (אצטדיון) ובימה, אבל בונין עמהם בימוסיאות (במות קטנות) וכן בית מרחצאות. אם הגיע בבית המרחץ לכיפה שמעמידין בה הגויים עבודה זרה — אסור לבנות עמהם.

ג גמרא אמר רב חנין בר רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב חנן בר רבא אמר רב: חיה גסה הרי היא נידונת כבהמה דקה לענין פירכוס בזמן שחיטה. שאם היתה עומדת למות ושחטוה, הרי אם פירכסה לאחר שחיטתה סימן הוא שעדיין היתה חיה, ומותרת בשחיטתה, אבל אם לא פירכסה — אסורה. אבל לא דומה דין חיה גסה לדין בהמה דקה לענין מכירה, אלא דווקא לבהמה גסה, שאסור למוכרה לגוים כלל.

והוסיף רב חנן בר רבא: אלו דברי רב, ואני אומר: אף למכירה דינה כבהמה דקה, שמקום שנהגו למכור — מוכרין, שלא למכור — אין מוכרין.

ומקשים על רב, תנן [שנינו] במשנתנו: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום דאית ביה [שיש בו] נזק לרבים, לכך אין מוכרים להם. הא לית ביה [אבל חיה גסה אחרת, שאין בה] נזק לרבים שרי [מותר]! אמר רבה בר עולא: אין מכאן ראיה לדחות דברי רב, שכן לשיטתו מדובר במשנה בארי שבור, שאינו ראוי למלאכה,