יכול אתה לפרש שיחלוץ (יוציא) הכהן תחילה את הגידין ועצמות מן הקרבן, ורק אחר כך יעלה את הבשר בלבד לגבי (אצל) המזבח? תלמוד לומר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), ואף את הגידים והעצמות. הא [הרי] כיצד יעשה איפוא בגידים ובעצמות? אם היו מחוברין — יעלו, ואם פירשו, אפילו הן בראש המזבח — ירדו. ומעירים:

מאן תנא דשמעת ליה דאמר [מיהו התנא ששמעת אותו שהוא אומר]: פירשו ירדו? דעת רבי היא. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט) — הרי לשון זו ("הכל") באה לרבות להקרבה אף את העצמות והגידין והקרנים והטלפים, ואפילו פירשו מגוף הקרבן.

ואלא מה אני מקיים "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), שמשמעו דווקא בשר ודם ולא עצמות וגידים? כתוב זה בא לומר לך הלכה אחרת: עיכולי עולה חתיכות בשר שאחזה בהם האש, ופקעו משם, אתה מחזיר לאש, ואי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות.

ואילו רבי אומר, כתוב אחד אומר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — הרי זה ריבה אף גידים ועצמות, וכתוב אחד אומר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" — הרי זה מיעט כל דבר חוץ מבשר ודם, הא [הרי] כיצד יעשה איפוא בגידים ועצמות? אם היו מחוברין לזבח — יעלו, פירשו ממנו, אפילו הן בראש המזבח — ירדו.

א שנינו במשנה שדברים שאינם עומדים כלל להקרבה, כגון עצמות וגידים, בזמן שהם מחוברים לקרבן יעלו, ואם פירשו לא יעלו [וכו']. אמר ר' זירא: לא שנו אלא שפירשו מן הזבח כלפי מטה כלומר, חוץ למזבח, שנתרחקו בכך מן המערכה. אבל אם פירשו מן הזבח כלפי מעלה שנתקרבו אל המערכה — קרובי הוא דאקריבו [התקרבו] יותר לעיכול (להקרבה), ויעלו. ותמהים: ואפילו פירשו יקרבו?! והרי אמרנו כי רק כשהם מחוברים יעלו!

אמר רבה, הכי קאמר [כך הוא אומר], זו כוונת הדברים: לא שנו, כלומר, לא הוצרכנו לומר שעצמות וגידים שפירשו לא יעלו אלא במקרה שפירשו לאחר זריקה של הדם, כיון שבשעה שנזרק הדם והותר הקרבן בהקרבה היו מחוברים לבשר, וראויים ליקרב עמו. אבל אם פירשו מן הזבח קודם זריקה, אין צורך לומר שלא יעלו, אלא כיון שאינם ראויים באותה שעה להקרבה, אתאי [באה] הזריקה ושריתינהו [והתירה אותם] כפי שהתירה את עור העולה לכהנים, והריהם מותרים לכל שימוש שהוא, ואפילו למעבד מינייהו קתא דסכיני [לעשות מהן מן העצמות והקרנים קתות של סכינים].

ומסבירים: סבר לה כי הא [סבור הוא כמו שיטה זו] שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: נאמר "לו יהיה" בעולה ("עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה", ויקרא ז, ח), ונאמר "הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (ויקרא ז, ז) באשם, ללמד בגזירה שווה: מה אשם — לאחר זריקת הדם עצמותיו מותרין לכהן לכל שימוש, שהרי רק אימוריו קרבים, וכל שאר הזבח ניתן לכהנים, אף עולה — עצמות (שאינן מחוברות) מותרין.

ומעירים: הביטוי "לו יהיה" שממנו נלמדה הגזירה השווה הינו מופני [מופנה] שאינו נצרך לעניינו, ונאמר איפוא רק לשם הדרשה. וכלל הוא שגזירה שווה שכזו אין מקשים עליה. דאי לא מופני [שכן אם אינו מופנה], איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולהקשות על ההשוואה שבין אשם ועולה, ולומר: מה לאשם שכן בשרו מותר, ולכן גם עצמותיו מותרים. ואין ללמוד מכאן לעולה שבשרה כולו עולה למזבח! ומהו אותו כתוב מופנה — "לו יהיה" האמור לגבי עולה יתירא כתיב [יתר הוא כתוב], שדי היה במה שנאמר "עור העולה אשר הקריב לכהן", ואין צורך לחזור ולומר "לו יהיה", אלא מופנה הוא לגזירה שווה.

מתיב [מקשה] רב אדא בר אהבה ממה ששנינו בברייתא: עצמות של קדשים כלומר, קדשי קדשים העומדים לאכילה, כגון חטאת ואשם, לפני הזריקה של הדם — מועלין בהן כלומר, יש בהם דין מעילה, כדין בשר קדשי קדשים קודם זריקה,

לאחר זריקה — אין מועלין בהן, שהרי אינם עומדים להקרבה. ואילו עצמות של עולה — מועלין בהן לעולם, והרי זה שלא כרבה, שאמר שאם פירשו עצמות העולה קודם זריקה הריהם מותרים בהנאה!

ומשיבים: אימא [אמור] כך: ושל עולה, אם פירשו לפני זריקה ונזרק הדם — אין מועלין בהן, אם פירשו לאחר זריקה — מועלין בהן לעולם.

ואומרים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו של רבה, על שיטת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: פירשו עצמות העולה לפני זריקה — מועלין בהם, פירשו לאחר זריקה — לא נהנין מהם, שחכמים אסרום בהנאה, ואולם אם נהנו לא מועלין בהם, אין בהם דין מעילה, שכן מדין תורה הותרו בזריקת הדם.

ב משנה וכולן כל אלה הפסולים להקרבה ששנינו בהם (פד,א) שאם עלו על המזבח לא ירדו, במקרה שפקעו (ניתזו) מחום האש מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותם הכהן למזבח. וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח — לא יחזיר. איברים של עולה כשירה שפקעו מעל גבי המזבח, אם פקעו קודם חצות הלילה — יחזיר, ומועלין בהן (יש בהם דין מעילה) לאחר חצות — לא יחזיר, ואין מועלין בהם, שכן כבר נעשתה מצוותם, וכל שנעשתה מצוותו שוב אין בו מעילה.

ועוד בדין דברים הפסולים להקרבה שאם עלו לא ירדו: כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, והריהו קרב, כך הכבש מקדש, שכל דבר שעלה לכבש דינו כאילו עלה על המזבח. כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים של קודש מקדשין את הדברים שמניחים בהם.

ג גמרא על דברי המשנה שאיברי עולה שפקעו מעל המזבח לפני חצות יחזירם, ולאחר חצות אין צורך להחזירם, שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאית בהו [אם מדובר כשיש בהם] ממש באיברים, שלא נשרפו כליל, ויש בהם עדיין מקצת בשר — אפילו לאחר חצות נמי [גם כן] צריך להחזירם! אי דלית בהו [אם שאין בהם] ממש ונעשו אפר — אפילו קודם חצות נמי [גם כן] לא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא