דקוריא [מחרוזת] של צפרים, ואינו יודע אם נשחטו כדין או לא — קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו לכותי לאוכלו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.

ואומרים: גם אביי וגם רבא דייקו מברייתא זו כשפירשו את משנתנו, אלא שאביי דייק מרישא [מראשה], ואילו רבא דייק מסיפא [מסופה]. ומפרטים, אביי דייק מרישא [מראשה], ששנינו: שחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי, וכך דייק: טעמא [הטעם] להיתר הוא רק משום שישראל עומד על גביו, אבל אם היה ישראל רק יוצא ונכנס — לא, אין די בכך.

רבא דייק מסיפא [מסופה], ששנינו: אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו, וכך דייק: טעמא [טעם הדבר] שהוצרך לבודקו הוא משום שבא ומצאו ששחט, ולא היה שם, אבל יוצא ונכנס — שפיר דמי [טוב הדבר], מותר לכתחילה.

ושואלים: ולאביי קשיא סיפא [קשה סוף הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] כי יוצא ונכנס נמי [גם כן] "בא ומצאו" קרי ליה [קורא לו] התנא, ולכך כוונת הברייתא. ומן הצד האחר שואלים: ולרבא קשיא רישא [קשה תחילת הברייתא]! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רבא: יוצא ונכנס נמי [גם כן] כעומד על גביו דמי [נחשב].

א ודנים בהמשך הברייתא, ששנינו: כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפרין, קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו, אכלו — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו. ושואלים: אמאי [מדוע] אפשר לסמוך על כך? ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר [שנחשוש שמא זו, אותה ציפור שקטע את ראשה ונתן לו, היא זו ששחט הכותי כראוי], וכל השאר לא נשחטו כראוי!

אמר רב מנשה: מדובר במכניסן תחת כנפיו, שמחביא הישראל את מחרוזת הציפורים מתחת לבגדו, ומושיט לו ראש של אחת מהן, כך שאינו יודע איזו היא, ואם אכל אחת מהן — סימן הוא על כל השאר. ושואלים:

ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה [ושמא סימן היה נתון לו בציפור זו] שיודע שדווקא זו היא הכשרה! אמר רב משרשיא: מדובר דממסמס ליה מסמוסי [שממעך אותו], כך שאין הכותי יכול להכיר ראש של איזה ציפור היה זה.

ב ושואלים עוד: ודלמא קסברי [ושמא סבורים] הכותים שאין כלל דין שחיטה לעוף מן התורה, ולכן יכול להיות שיאכל הכותי מן העוף למרות שאינו שחוט כראוי, מפני שסבור שאין צורך לשחוט כלל! ודוחים:

ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אם אתה חושש לכך, הלכות שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, שכל אחד מהם פוסל את השחיטה בבהמה, מי כתיבן [האם כתובות הן בתורה]?

אלא כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו [שהחזיקו בהן הכותים החזיקו בהם], ואנו סומכים על כך, שהרי שחיטתו מותרת כשהוא עצמו אוכל ממנה — הכא נמי [כאן גם כן] לענין שחיטת עוף, כיון דאחזיקו אחזיקו [שהחזיקו במצות שחיטה כפי שאנו עושים, החזיקו].

ומעירים: השאלה האם אחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא [הוחזקו או לא הוחזקו לגבינו בדברים שאינם כתובים בתורה במפורש] והם מחזיקים בהם, תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מצת כותי מותרת בפסח באכילה, ואדם גם יוצא בה ידי חובתו בפסח בלילה הראשון שיש חובה באכילת מצה.

ר' אלעזר אוסר אותה, לפי שהוא סבור שאין הכותים בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, ואינם יודעים בדיוק מהו חמץ שאסרה התורה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, ולכן אפשר לסמוך עליהם שעשו את הכל כראוי. ותחילה מבארים את הברייתא.

אמר מר [החכם]: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בליל פסח. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] שאם המצה מותרת יוצא בה ידי חובה בפסח! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: לא בקיאי [אין הכותים בקיאים] במצות שימור המצה לשם מצוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם בקיאים. נאמר שם שר' אלעזר אוסר מצת כותי באכילה, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. ומבארים, קסבר [סבור הוא]: לא בקיאי [אין הם בקיאים] בשימור המצה שלא תחמיץ.

ועוד שנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ויש לשאול: לכאורה היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון], הסבור שמצת כותי מותרת ויוצאים בה ידי חובה, ומה בא לחדש? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי מצוה דכתיבא ולא אחזיקו [שכתובה בתורה ולא ידוע לנו שהחזיקו] בה הכותים, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דכתיבא [שכתובה בתורה], אף על גב דלא אחזיקו [אף על פי שאין אנו יודעים שהחזיקו] בה — אפשר לסמוך עליהם שעשאוה כראוי. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אי אחזוק [אם החזיקו בה] — אין [כן], אי לא אחזוק [אם לא החזיקו בה] אף שהיא כתובה בתורה — לא.

ומקשים על פירוש זה: אי הכי [אם כך], לשונו של רבן שמעון בן גמליאל "כל מצוה שהחזיקו בה כותים" אינה הלשון הראויה, שהרי הוא בא למעט ממה שאמר התנא הראשון, ואם כן "אם החזיקו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא יש לפרש כך, איכא בינייהו [יש ביניהם] בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל הבדל לגבי מצוה דלא כתיבא ואחזיקו בה [שאינה כתובה בתורה והחזיקו בה], וכגון הדברים הפוסלים את השחיטה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כיון דלא כתיבא [שאינה כתובה], אף על גב דאחזיקו בה נמי [אף על פי שהחזיקו בה גם כן] לא ניתן לסמוך עליהם. ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: כיון דאחזוק אחזוק [שהוחזקו הוחזקו].

ג גופא [לגופה] של ההלכה שהוזכרה קודם, אמר רבא: ישראל משומד, רגיל להיות אוכל נבילות (בהמות שלא נשחטו כראוי) לתיאבון מתוך תאוות אכילה, ולא להכעיס — בודק אדם סכין לראות שאין בה פגימה הפוסלת את השחיטה, ונותן לו, והמשומד שוחט בינו לבין עצמו, ומותר לאכול משחיטתו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] סומכים עליו? כיון שאדם כזה, במקרה דאיכא התירא ואיסורא [שיש היתר ואיסור לפניו], לא שביק התירא ואכיל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור] בכוונה. ובמקרה זה, שיש בידו סכין בדוקה, ואנו מניחים כי כל המצוי אצל שחיטה יודע לשחוט כראוי — אין חוששים שמא קלקל בכוונה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אנו מניחים, כי לא בדק נמי [כאשר אין הישראל הכשר בודק את הסכין גם כן] יהיה מותר לאכול משחיטתו, שמן הסתם בדק את הסכין! ומשיבים: אם ימצא המשומד שהסכין שבידו אינה כשרה, מיטרח לא טרח [לא יטרח] להביא סכין כשרה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], ששנינו: חמצן של עוברי עבירה שאין מבערים את החמץ לפני הפסח, אחר הפסח