אלא צריך אתה לומר שמקום הניחו לו אבותיו לחזקיה בענין זה להתגדר (להתגדל) בו שיתחדש על ידו. אף אני, הוסיף רבי — מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

ומוסיפים: מכאן יש ללמוד לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה חדש, שאין מזיחין אותו, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון: אין מזניחין אותו, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון: אין מזחיחין אותו.

ומסבירים את שינוי הלשונות: מאן דאמר [מי שאומר] "אין מזיחין" — כדכתיב [כמו שנאמר]: "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שמות כח, כח), כלומר, אין מזיזים אותו מדבריו; ומאן דאמר [ומי שאומר] "אין מזניחין" — דכתיב [שנאמר]: "כי לא יזנח לעולם ה' "(איכה ג, לא), לומר שאין מתעלמים מדעתו; ומאן דאמר [ומי שאמר] "אין מזחיחין" — כמו דתנן [ששנינו במשנה]: משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל, שאין אומרים לו שבגלל גאוה הוא מחדש דברים.

מתקיף לה [מקשה על כך] על עיקרה של הלכה זו, יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שבית שאן לאו מארץ ישראל היא? והכתיב [והרי נאמר]: "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה" (שופטים א, כז), אלא הניחום למס עובד והיו יושבים ביניהם, ומכאן משמע שהיא מארץ ישראל!

ומשיבים: אישתמיטתיה הא דאמר [נשמטה ממנו, שכח שמועה זו שאמר] ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וקידשום בכניסתם לארץ בימי יהושע בן נון, ולא כבשום עולי בבל בשיבת ציון בימי עזרא, ובכללם בית שאן.

וקסבר [וסבור הוא]: קדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בימי יהושע בן נון לענין קיום המצוות התלויות בה, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אלא פקעה לאחר שנעזבה הארץ בחורבן הבית הראשון. וכשעלו עולי בבל וחזרו וקידשו את הארץ הניחום לאותם מקומות ולא קידשום, כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, כשאין תבואה מצויה בארץ. שהואיל ואינם קדושים בקדושת הארץ מותר לזרוע שם בשביעית, וכך יוכלו העניים להתפרנס משם. וכיון שהתברר לרבי שבית שאן היא מאותן ערים — התיר אותה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: כיצד סמך רבי על עדותו של ר' יהושע בן זירוז לפטור ירק מתרומות ומעשרות בבית שאן? והא [והרי] ר' מאיר עלה בעלמא הוא דאכיל [עלה בלבד הוא שאכל], ואכילת ארעי מותרת גם במקום שחייב בתרומה ומעשר! אמר ליה [לו]: מאגודה אכליה [אכל אותו], ותנן [ושנינו במשנה]: ירק הנאגד, שדרך לאוגדו יחד, מתחייב בתרומה ומעשר משיאגד, ושוב אין לאכול ממנו אף אכילת ארעי עד שיעשר.

ושואלים: ודלמא לאו אדעתיה [ושמא לא על דעתו] כלומר, בהיסח הדעת אכל ר' מאיר את העלה! ומשיבים: השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? ואין לייחס לו שגגה כזו.

ושואלים: ודלמא [ושמא] עישר עליהם מירק שהיה לו במקום אחר! ומשיבים: לא נחשדו חברים המקפידים על תרומה ומעשר לתרום שלא מן המוקף (הסמוך). ושואלים: ודלמא [ושמא] נתן עיניו בצד זה של הירק, חישב לעשותו תרומה ומעשר, ואכל בצד אחר! אמר ליה [לו]: חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה [ראה מי האדם הגדול שמעיד עליו], ואדם גדול כר' יהושע בן זרוז, וודאי התבונן והיטיב לראות מה עשה ר' מאיר.

א ומבררים: מאי [מהו] ענין זה של בהמתן של צדיקים שהזכרנו כמה פעמים, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן? כפי המסופר שר' פנחס בן יאיר הוה קאזיל [היה הולך] לפדיון שבויין, פגע ביה [פגש בו] בגינאי נהרא [הנהר] בתוך דרכו,

אמר ליה [לו] לנהר: גינאי, חלוק לי מימך לכאן ולכאן ואעבור בך. אמר ליה [לו] הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך, לקיים מצות פדיון שבויים, וגם אני הולך לעשות רצון קוני, שאני זורם באפיקי כפי שנבראתי לכך, אתה — ספק עושה שספק אם אתה מצליח בפדיון השבויים ספק אי אתה עושה, אני — ודאי עושה את רצון קוני. אמר ליה [לו] ר' פנחס בן יאיר: אם אי [אין] אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! חלק ליה [לו] הנהר מימיו ועבר בו.

הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא [היה איתו אדם אחד שהיה נושא חיטים לצורך מצות של פסח], אמר ליה [לו] ר' פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי [חלוק לו גם כן מימיך לזה], שבמצוה עסיק [הוא עוסק], חלק ליה [לו] מימיו. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו [היה ערבי אחד שהיה מתלווה עימם], אמר ליה [לו] ר' פנחס לנהר: חלוק ליה נמי להאי [חלוק לו מימיך גם כן לזה], דלא לימא [שלא יאמר]: כך עושים לבני לויה? חלק ליה [לו].

אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא [גדול אדם זה] ר' פנחס בן יאיר ממשה ושתין רבוון [וששים ריבוא מישראל], דאילו התם חד זימנא [שאילו שם נבקע הים רק פעם אחת], והכא תלתא זימנין [וכאן נבקע הנהר שלוש פעמים]. ותמהים: ודלמא הכא נמי חדא זימנא [ושמא כאן גם כן היה פעם אחת], שהנהר לא חזר לזרום עד שעברו שלושתם! אלא הכוונה היא צריך לומר שכוחו גדול כמשה ושתין רבוון [וששים ריבוא].

לאחר שעבר ר' פנחס בן יאיר את הנהר אקלע לההוא אושפיזא [הזדמן לפונדק אחד], רמו ליה שערי לחמריה [השליכו שעורים לפני חמורו] על מנת שיאכל, לא אכל,