א אמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין חימם אותה עד שנעשתה לוהטת ושחט בה — שחיטתו כשרה, ואין אומרים שהסימנים (הקנה והושט) נשרפו תחילה בחוד הסכין, ובכך נעשתה הבהמה טריפה עוד קודם שנגמרה שחיטתה. אלא חידודה החיתוך שנעשה בחוד הסכין קודם לכויה שגורם ליבונה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] צדדין של הסכין שהם שורפים את צדדי מקום השחיטה! ומשיבים: בית השחיטה מירווח רווח [נעשה מרווח], שדפנות החתך מתרחקות זו מזו על ידי החיתוך, ואין הסכין שורפת את הצדדים.

ומעירים: דברי ר' זירא הובאו כדי לפתור שאלה אחרת שאיבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: ליבן שפוד של מתכת והכה בו אדם, ולאחר שנרפאה המכה עלה בו נגע צרעת, האם נגע זה משום צרעת השחין נדון או משום צרעת המכוה נדון?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה] אם הוא נדון משום שחין או מכוה — לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: צרעת השחין וצרעת המכוה מטמאין בשבוע אחד של הסגר, ובשני סימנין — בשער לבן שצומח בנגע, ובפסיון (אם הנגע מתפשט), ולמה חלקן הכתוב לשתי פרשיות נפרדות, אף שדינם שווה? לומר שאין מצטרפין זה עם זה לטמא, ואם לא היה בכל אחד מהם שיעור נגע (שהוא כגודל גריס) אינו מיטמא.

ותניא [ושנויה ברייתא]: איזהו שחין ואיזהו מכוה? אם לקה (הוכה, נפצע) בעץ, או באבן, או בגפת (פסולת הזיתים), או בחמי טבריא מי מעיינות חמים, ובכל דבר שלא בא מחמת האור (האש), ומסבירה הגמרא: לאתויי [להביא] אבר מעיקרו שכורה עופרת ממקומה, ופעמים היא לוהטת — הרושם הנשאר בעור זהו שחין. ואיזהו מכוה? כל שנכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסית רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, ומסבירים: לאתויי [להביא] חמי האור (מים שנתחממו באש) — זו היא מכוה.

ותניא [ושנויה ברייתא]: שחין ומכוה באותו מקום, ועלה שם נגע — הולכים אחר האחרון, ולכן אם שחין קודם למכוה — בטל המכוה את השחין, והנגע העולה באותו מקום נדון משום צרעת המכוה, ואם המכוה קודמת לשחין — בטל שחין את המכוה.

והכא [וכאן], שנשאלה השאלה האם נדון משום צרעת שחין או משום צרעת מכוה, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון דהוה ביה [שהיה בו] שיעור חצי גריס צרעת השחין מעיקרא [מתחילה], וליבן שפוד והכה בו, ונפק ביה [ויצא בו] חצי גריס אחר, והשאלה היא:

מאי [מה] דינו? האם חבטא קדים [החבטה קודמת לכויה], ואתי הבלא ומבטל ליה לחבטא [ובא ההבל, החום, ומבטל את החבטה], והוה ליה [והרי זה] חצי גריס צרעת השחין וחצי גריס צרעת המכוה, ולא מצטרפין. או דלמא הבלא קדים [שמא ההבל, החום, קודם], ואתי חבטא ומבטל ליה להבלא [ובאה החבטה ומבטלת את החום], והוה ליה [והרי זה] שחין ושחין, ומצטרף?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה — שחיטתו כשירה, מפני שחידודה קודם לליבונה, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת לחום]! ומשיבים: אין מכאן הוכחה, ויש לומר כי חדוד (חוד הסכין) שאני [שונה], שמפני שהוא חד — החיתוך קודם לכויה, ואין ללמוד מכאן למכה של שפוד.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה ממה ששנינו בברייתא: אם ליבן שפוד והכה בו, ונרפא הפצע ועלה בו נגע — נדון משום מכות אש, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת], שהרי אנו הולכים אחר האחרון! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לומר דברזייה מיברז [שנעץ אותו] בבשר, ולא היכה בו, דהיינו [שהוא אותו דין] שיש בחדוד, ואין מכאן ראיה לענין מכה סתם.

ב אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: סכין של עבודה זרה ששימשה לצורך עבודה זרה, והיא אסורה בהנאה — מותר לשחוט בה, אבל אסור לחתוך בה בשר. ומסבירים: מותר לשחוט בה — משום ששחיטה בגדר מקלקל הוא, שבחייה הבהמה שווה יותר, ונמצא שלא נהנה מן הסכין. ואסור לחתוך בה בשר — משום שאחר השחיטה מתקן הוא, שחותך אותה לחתיכות ראויות לשימוש.

אמר רבא: פעמים שהשוחט בסכין של עבודה זרה אסור — בבהמה מסוכנת, העומדת למות, שאם אינו שוחטה תמות מאליה, ויפסיד. ומחתך מותר — באטמי דקיימין לקורבנא [בירכים שעומדות למתנה] לאדם חשוב, כמות שהן, ומי שחותך אותן לחתיכות קטנות מפסיד מערכן.

ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] ההלכה שאסור לחתוך בשר בסכין של עבודה זרה, לא משום איסור ההנאה, אלא משום שמנונית דאיסורא [שמנונית של איסור] הדבוקה בסכין!