ואין להן מחשבה, שבמקום בו יש צורך במחשבה — אין מחשבתם מועילה!

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' אמי: מחשבה של קטן גרידתא [בלבד] לא קא מיבעיא ליה [לא נשאלה לו] לר' יוחנן אם מועילה; כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] האם מועילה מחשבה של קטן, הרי זה במקרה שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אף שהמעשה בלבד אינו מוכיח.

כגון לענין שחיטת קרבן לשמו, וכגון דהוה קיימא [שהיתה עומדת] עולה בדרום העזרה ואתיוה [והביא אותה] בצפון העזרה, ששם מקום שחיטתה, ושחטה, מאי [מה] הדין? האם מדאתייא [האם מכיון שהביאה] בצפון ושם שחט אותה, מורה הדבר שאיכוין לה [התכוון לה] לשם עולה. או דילמא [שמא] מקום הוא דלא איתרמי ליה [שלא הזדמן לו] בדרום, ולכן הביא אותה לצפון?

הקשה לו ר' אמי: הא נמי [זו גם כן] כבר אמרה, התייחס אליה רבי יוחנן חדא זימנא [פעם אחת]! דתנן [ששנינו במשנה]: המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה (חרקים), וירד עליהם טל — אינן ב"כי יותן", כלומר, אינם מוכשרים בכך לקבל טומאה, מפני שצריך שיבואו עליהם המים לרצונו. ואם לאחר שהעלם נתכוין לכך שיירטבו בטל — הרי הן ב"כי יותן".

ואם העלום חרש שוטה וקטן מפני הכנימה, אף על פי שלאחר מכן נתכוונו לכך שיירטבו — אינן ב"כי יותן", מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה;

ואמר ר' יוחנן על כך: לא שנו שאין מחשבתם מועילה אלא שלא היפך בהן הקטן בפירות, אבל היפך בהן, מתוך שניכר ממעשיו שהוא רוצה שיירטבו — הרי זה ב"כי יותן". ואם כן, כבר אמר ר' יוחנן שיש לקטן מחשבה הניכרת מתוך מעשיו!

השיב לו ר' חייא בר אבא, הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לר' יוחנן: האם דין זה, שכשמחשבתו של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועילה, הוא דאורייתא [מן התורה] או דרבנן [מדברי חכמים]. זה היה נוסח אחד של הדיון שבין ר' חייא בר אבא ור' אמי.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך]: אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל] רבי יוחנן: קטן יש לו מעשה או אין לו מעשה?

אמר ליה [לו] רבי אמי: ותיבעי ליה [ותישאל לו] בענין מחשבה! מאי שנא [במה שונה] מחשבה דלא קא מיבעיא ליה [שלא נשאלה לו]? דתנן [ששנינו במשנה] בענין האלון והרימון והאגוז שאין להן מחשבה, שאם מצאו קליפה וחשבו להשתמש בה ככלי — אין מחשבה זו מועילה להחשיבה ככלי ולקבל טומאה. מעשה נמי לא תיבעי ליה [גם כן לא תישאל לו], דתנן [ששנינו באותה משנה] שאם חקקו באגוז על מנת למדוד בו הריהו מקבל טומאה, מפני שיש להן מעשה!

והשיבו על כך: הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לר' יוחנן: האם מה ששנינו שיש להם מעשה ואין להם מחשבה, דאורייתא [מן התורה] הוא, או דרבנן [מדברי סופרים]? ופשיט [ופתר]: יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא [מן התורה], אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן [מדברי חכמים], וכאשר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו — מדאורייתא [מן התורה] אין לו, אין זה מועיל, מדרבנן [מדברי סופרים] יש לו.

א בעא מיניה [שאל אותו] שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים, ששחט קדשים בלא להתכוון לכך, שהוא פסול? אמר לו, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' " (ויקרא א, ה) — שתהא שחיטה לשם בן בקר. אמר לו: זו בידינו היא שצריך לעשות כן לכתחילה, אבל לעכב, שאף בדיעבד לא תועיל שחיטתו, מנין? אמר ליה [לו]: נאמר "לרצונכם תזבחוהו" (שם יט, ה), וכוונתו לדעתכם זבוחו, במתכוון, ומה ששנה עליו הכתוב הריהו לעכב.

ב משנה שחיטת נכרי עושה את הדבר הנשחט לנבלה, ומטמאה במשא.

ג גמרא מדייקים מלשון המשנה: איסור אכילה בנבלה — אין [כן], יש בה, אבל איסור הנאה — לא. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר ר' חייא ברבי אבא אמר ר' יוחנן: שלא כשיטת רבי אליעזר היא, דאי [שאם] כשיטת ר' אליעזר — האמר [הרי אמר]: סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ותקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה.

ר' אמי אמר, הכי קתני [כך הוא שונה], כך יש לדייק מן המשנה: שחיטת סתם נכרי — נבלה, הא [הרי] שחיטת מין, האדוק בעבודה זרה, ואפילו הוא ישראל — הריהי ודאי לעבודה זרה ואוסרת בהנאה. ומעירים: לפי דרך זו, נמצא כי תנינא להא [שנינו במשנתנו את זו] דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: שחיטת מין מישראל נחשבת כשחיטה לעבודה זרה, שאסורה בהנאה. פיתו אסורה כפת כותי. יינו נחשב יין נסך. ספריו, תורה נביאים וכתובים שכתב, נחשבים כספרי קוסמין, שמצוה לשרוף אותם. פירותיו נחשבים לטבלין, למרות שהפריש מהם תרומות ומעשרות. ויש אומרים: אף