ואם כן כל שכן השתא דארחיקו להו טפי [עכשיו, שגלו שהרחיקו להם יותר], שיהיו מותרים לשחוט לצורך בשר תאוה!

אלא אמר רב יוסף: מה ששנינו "לעולם שוחטין" — לשיטת רבי עקיבא היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן לבני ישראל בשר נחירה, כלומר, בשר בהמה שהומתה שלא בשחיטה ראויה על פי התורה. שבתחלה, בהיותם במדבר, הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ואין אוכלים בשר אלא לאחר שנשחט כראוי. ומוסיף רב יוסף:

ועכשיו שגלו, יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין, מצווים בשחיטה דווקא.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם, ר' ישמעאל ור' עקיבא חולקים]? ומשיבים, רבי עקיבא סבר [סבור]: בשר תאוה לא איתסר [נאסר] כלל, וגם במדבר היו מותרים בו, ולכן לא הוצרך הכתוב להתירו בכניסתם לארץ. ואילו ר' ישמעאל סבר [סבור]: בשר נחירה לא אישתרי [לא הותר] כלל, וכבר במדבר היו חייבים לשחוט, ולא הוצרך לאוסרו בארץ.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל שבשר נחירה אסור היה במדבר — היינו דכתיב [זה שנאמר] ביחס לקרבן העולה באהל מועד שבמדבר: "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), אלא לרבי עקיבא מאי [מהו] "ושחט"? והרי לשיטתו היו מותרים בנחירה! ומשיבים: קדשים שאני [שונים], שדינם היה תמיד בשחיטה, אבל בחולין לא היתה חובת שחיטה.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל, שבמדבר היתה שחיטה ולא נחירה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] כשהיו במדבר: "הצאן ובקר ישחט להם" (במדבר יא, כב), אלא לשיטת ר' עקיבא מאי [מה פירוש] "הצאן ובקר ישחט להם"? "ינחר להם" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: נחירה שלהן זו היא שחיטתן.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' ישמעאל — היינו דתנן [זהו ששנינו במשנה] לענין מצות כיסוי הדם: השוחט חיה ונתנבלה בידו, שלא שחט כראוי, וכן הנוחר חיה, הורג אותה, או המעקר, שעוקר את הקנה והוושט ממקומם קודם השחיטה — פטור מלכסות את דמה, כדין שוחט חיה או עוף, מפני שרק שחיטה ראויה מחייבת בכיסוי הדם, אלא לר' עקיבא אמאי [מדוע] פטור מלכסות? הרי כבר בשעה שנצטוו על כיסוי הדם, היו מותרים בנחירה, ולשיטתו נחירתם היא שחיטתם!

ומשיבים: הואיל ואיתסר איתסר [הואיל ונאסר לאכול בשר נחירה נאסר], ושוב אין זה בכלל שחיטה.

ומצד אחר שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' עקיבא שאמר שבשר תאוה לא איתסר [לא נאסר] כלל במדבר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] לפני כניסתם לארץ: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים יב, כב), כלומר, כשם שמותרים אתם במדבר לאכול את בשר הצבי והאיל (ושאר חולין) בטומאה, כן תהיו מותרים לאוכלם בטומאה משתיכנסו לארץ, למרות שבאותה שעה כבר אינם כשרים על ידי נחירה סתם, אלא דווקא בשחיטה כקדשים (שאסור לאוכלם בטומאה). אלא לרבי ישמעאל, הסבור שבשר תאוה היה אסור במדבר, וכי צבי ואיל גופיה [עצמו] מי הוי שרי [האם היו מותרים] במדבר?

ומשיבים: כי אסר רחמנא [כאשר אסרה התורה] לאכול בשר תאוה הרי זה דווקא בבהמה דחזיא [שראויה] להקרבה, אבל חיה דלא חזיא [שאינה ראויה] להקרבה לא אסר רחמנא [לא אסרה התורה].

א בעי [שאל] רבי ירמיה: לפי שיטת ר' עקיבא, שבמדבר הותר להם בשר נחירה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו דינם?

ושואלים: אימת [מתי]? על איזה זמן הוא שואל? אילימא [אם תאמר] בשבע השנים הראשונות שכבשו את הארץ, השתא [עכשיו, הרי] דבר טמא אישתרי להו [הותר להם] לאכול, דכתיב [שנאמר]: "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ וכו' לתת לך ערים וכו' ובתים מלאים כל טוב וגו' ואכלת ושבעת" (דברים ו, י— יא), ובפירוש כתוב זה אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי [נתחי בשר חזיר] שמצאו בבתים, גם הם היו מותרים להם, בשר נחירה של בהמה טהורה שנחרו בהיתר מבעיא [נצרכה לומר] שמותר?

אלא צריכים לומר שהשאלה היתה ביחס לבשר מיובש שנשאר עד לאחר מכאן, לאחר שבע שנות הכיבוש. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בשבע שנים שכבשו, ולמרות זאת עומדת השאלה בעינה, שכן יש לומר: כי אשתרי להו [כאשר הותר להם] לאכול אפילו דבר איסור הרי זה דווקא משלל של גוים, אבל דידהו לא אישתרי [דבר איסור שלהם לא הותר]. ועל כל פנים, שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב ושבים לדון בביאור לשון המשנה "הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין". אמר רבה: שנית [תירצת, הסברת] מה ששנינו "הכל שוחטין" שעניינו — את הכל צריך לשחוט, ואפילו עוף, וכן "לעולם שוחטין" — שדין השחיטה קיים לעולם, גם לאחר שגלו ישראל (כר' ישמעאל, או כר' עקיבא), אבל "בכל שוחטים" מאי משנית ליה [איך אתה מתרץ, מסביר אותו]? מה הוא בא לרבות?

וכי תימא [ואם תאמר] שבא לומר שהשחיטה כשרה בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ולא רק בסכין — הא דומיא דהנך קתני [הרי בדומה לאחרים הוא שונה], "הכל שוחטין ולעולם שוחטין", ואם כן, אי הנך [אם האחרים] מדברים על השוחטין — האי נמי [זה גם כן] מדבר בשוחטין, ואי הנך [ואם אלה] מדברים בנשחטין — האי נמי [זה גם כן] בנשחטין. והרי "הכל שוחטין" פירשנו בנשחטים — הכל נשחטים, וכן "לעולם שוחטין" — אין בשר נאכל אלא בשחיטה, וכיצד ניתן לפרש "בכל שוחטין"?

אלא אמר רבא: צריך להסביר את כל המשנה באופן אחר, מה שנאמר "הכל שוחטין" כוונתו שכל האנשים כשרים לשחוט. ואף ששנינו דבר זה בתחילת המסכת (ב,א), הוצרך לשניהם, חדא לאתויי [אחת להביא, להוסיף] כותי, שגם הוא שוחט, וחדא לאתויי [ואחת להביא] ישראל משומד. מה שנאמר "לעולם שוחטין" — כוונתו בין ביום, בין בלילה, בין בראש הגג, בין בראש הספינה, ואין חוששים שמא ייראה כשוחט לצבא השמים או לשר הים. "בכל שוחטין" — כוונתו בכל דבר, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה.

ג שנינו במשנה: חוץ ממגל קציר והמגירה (משור) שאין שוחטים בהם. מסופר, אבוה [אביו] של שמואל פגם [היה עושה פגם] בסכין ושדר [ושולח] לארץ ישראל לשאול אם כשר הוא, ושוב פגם ושדר [היה פוגם באופן אחר ושולח], כדי לדעת מהי פגימה שפוסלת. שלחו ליה [לו], הכלל הוא: כמגירה שנינו, כמו שיניים של משור שנו שהן פונות כלפי מעלה, ולא הצידה, ובכל הולכה או הבאה של הסכין, הריהי פוגמת את השחיטה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: