ודוחים: לדעה זו, כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך הפסוק] "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד) לא הוצרך למעט מהקרבה תחילת הציהוב שבזה ובזה, אלא למעוטי [למעט] עוף שנרבע על ידי אדם, ועוף שנעבד כעבודה זרה.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בדיני קרבנות פסולים: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), שגם השחתה וגם מום פוסלים בהם; ופסול השחתה כולל נרבע ונעבד, כפי שתנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה; דבר ערוה מנין? דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב),

עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז). וממה שהקיש הכתוב מום להשחתה יש ללמוד כי כל שהמום פוסל בו — אף דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו אף אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. ולפיכך הני [אלה] העופות, הואיל ולא פסיל בהו מומא [ואין פוסל בהם מום], דאמר מר [שאמר החכם]: דין תמות, שהקרבן צריך להיות תם ולא בעל מום, וזכרות, שיהיה זכר ולא נקבה, הוא דווקא בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, אימא [אמור]: דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא לפסול בהו [גם כן לא יפסלו בהם], וגם נרבע ונעבד בעוף יהיו כשרים להקרבה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] המיעוט "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א, יד), שיש תורים ובני יונה שאינם קרבים, והם הנרבע והנעבד.

א בדומה לדיון במעמד שלב תחילת הציהוב בתורים ובבני יונה, מביאים ענין דומה שדנו בו חכמים האם מדובר בספק או בבריה לעצמה. בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עולת בהמה מן האיל (כבש בוגר, משעברו עליו שלושה עשר חדשים) או מן הכבש (בתוך שנתו הראשונה)", שנדר להביא איזה מהם שירצה, והביא פלגס, שהוא כבש בן יותר משנה, אלא שעדיין לא מלאו לו שלושה עשר חודש, מהו דינו? האם יצא ידי חובת נדרו?

ומפרטים: אליבא [על פי שיטתו] של רבי יוחנן לא תבעי [לא תישאל] לך, שבוודאי אינו יוצא ידי חובתו, דאמר [מפני שהוא אומר]: פלגס בריה בפני עצמה הוי [הוא] נחשב, ואינו לא כבש ולא איל. דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה מחוייב איל או כבש והביא פלגס והקריבו — מביא עליו מנחה ונסכי קרבן איל, שני עשרונים סולת בלולים בשלישית ההין (ארבעה לוגים) שמן, ושלישית ההין יין, ואולם אין עולה לו מזבחו, אינו יוצא ידי חובתו.

ואמר ר' יוחנן: טעם הדבר שמביא נסכי איל — מפני שנאמר בפרשת הנסכים "או לאיל תעשה מנחה" וכו' (במדבר טו, יא), והמלה "או" באה לרבות את הפלגס, שיביא גם לו נסכי איל. וכיון שלדעתו הוצרך הכתוב לרבותו, נמצא שהוא סבור שהוא בריה בפני עצמה, ואין זה מחמת הספק.

כי תבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של בר פדא, הסבור שיש בו ספק,