היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם מתכוין לשם אחד מכל אלו הפוסלים, ואחד לשם דבר כשר — הרי שחיטתו פסולה.

א גמרא שנינו שהשוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ומדייקים: פסולה — אין [כן], אבל זבחי מתים, שייחשבו כדבר שנזבח לעבודה זרה, לאוסרם בהנאה — לא. ורמינהי [ומשליכים] מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: השוחט לשום (לשם) הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, או לשום מיכאל השר הגדול שבשמים, או אפילו לשום שילשול (תולעת) קטן — הרי אלו זבחי מתים, זבחי עבודה זרה, שאסורים בהנאה!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו ששחיטתו פסולה אבל אינו אסור כעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר [שהוא אומר] שהוא שוחט לשם הר, שאין ההר כשלעצמו נחשב עבודה זרה. הא [זה] ששנינו בברייתא שהוא זבח לעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר לגדא דהר [שהוא אומר שהוא שוחט למזלו של ההר]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] שבברייתא מדובר במי ששוחט לשם המזל של ההר, דקתני דומיא [שהוא שונה שוחט לשם הרים בדומה] למיכאל שר הגדול, שמע מינה [למד מכאן] שהוא מתכוון למהות רוחנית ולא להר עצמו.

ב אמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה, כיון ששחט בה אפילו סימן אחד — אסרה. ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כי הא [כמו זו] שאמר עולא אמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה על ידי השתחויה זו, אם עשה בה עצמה מעשה של עבודה זרה — אסרה. ואף כאן, הרי שחט אותה.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא: השוחט בהמה שהוקדשה לקרבן חטאת, והיה זה בשבת, בחוץ (מחוץ לעזרה), ולשם עבודה זרה, ועשה כל אלה בשוגג — חייב שלש חטאות: משום שחיטה בשבת, משום שחיטת קדשים בחוץ, ומשום שחיטה לעבודה זרה. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כיון ששחט בה סימן אחד מיד אסרה משום עבודה זרה — משום שחוטי חוץ לא ליחייב [שלא יתחייב],