אתייקורי הוא דמתייקרו בי [כבוד הוא שהם מתכבדים בי] שאני סועד אצלם, ואין זה כמתנה עבורי, אלא הנאתם היא.

א ועוד בענין הגרגרת (הקנה) שנפסקה (נחתכה לרוחבה) ברובה, ששנינו במשנה שהיא טריפה, אמר רב יהודה אמר רב: אם ניקבה הגרגרת סביב היקפה שורה של נקבים קטנים כנקבי נפה — הרי הנקבים הללו מצטרפים לרובא [לרוב], שאם יש בכולם כדי רוב היקפה הריהי טריפה, כאילו נפסקה ברובה.

מתיב [מקשה על כך] רב ירמיה מדין נקב בגולגולת, ששנינו שאם היה עגול ושיעורו כמלוא מקדח של רופאים (שהיו משתמשים בו לניתוחי גולגולת) — אינה מטמאה כמת בטומאת אוהל, ועל כן שנינו בברייתא: ובגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך, או אפילו יש בה נקבים הרבה — מצטרפים הנקבים (או הנקב הארוך) לשיעור מלא מקדח. אלמא [מכאן] שאנו אומרים: כיון ששיעורה מלא מקדח — נקבים קטנים לשיעור מלא מקדח מצטרפין, ואין צורך בשיעור גדול יותר, הכא נמי [כאן גם כן], כשניקבה הגרגרת בנקבים דקים כשל נפה, כיון דשיעוריה [ששיעורו] של נקב בגרגרת לעשות טריפה הוא כרוחב מטבע ששמו איסר (להלן נד,א), אם כן הנקבים לשיעור כאיסר מצטרפין, ואין צורך שיצטרפו לרוב!

ומעירים: אישתמיטתיה [נשמט, נשכח ממנו] מרב ירמיה הא [זו] שאמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: נקבים שיש בהן חסרון, כלומר, שנחסר בהם חלק ממשי מגוף הגרגרת — הם המצטרפין לשיעור כאיסר, ואולם נקבים שאין בהן חסרון, כגון שהם דקים כשל נפה — מצטרפין דווקא לרובא [לרוב], כדין גרגרת שנפסקה, שאין בה חסרון, אלא הפגם בעצם החתך, ובפחות מרוב אינו טריפה.

כיוצא בו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: ניטלה הימנה (מן הגרגרת) רצועה צרה וארוכה — הרי היא מצטרפת לכאיסר, כאילו היה זה נקב עגול. ועל כך בעא מיניה [שאל אותו] ר' יצחק בר נחמני מר' יהושע בן לוי: אם ניקבה הגרגרת כנפה מהו? אמר ליה [לו], הרי אמרו בענין זה: נקבים שיש בהן חסרון — מצטרפין לכאיסר, ושאין בהן חסרון — מצטרפין לרובא.

ושואלים: דברים אלה שנקבים קטנים שיש בהם חסרון מצטרפים לכאיסר, אמורים בבהמה, אבל בעופא [בעוף] שניקבה הגרגרת שלו נקבים שיש בהם חסרון, מאי [מה הדין]? לכמה הם מצטרפים לעשות טריפה? שהרי רוחב גרגרת העוף כולו קטן מאיסר.

אמר ר' יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] מר' אלעזר: חותך את האזור המנוקב ומקפלו ומניחו על פי הקנה, אם הוא חופה את רוב הקנה — טרפה, ואם לאו [לא] — כשרה. אמר רב פפא: וסימניך לענין זה — נפיא [נפה], שאופן הבדיקה של הנקבים הנראים כנפה, הוא כנפה — שמניח את האזור המנוקב על פי הקנה, כעין נפה.

ובענין חסרון בגרגרת כאיסר, מביאים: גרגרת שנפחתה כדלת, כלומר, נחתכה ממנה חתיכה, ואולם היא מחוברת בצד אחד, כך שניתן לסגור על ידה את הנקב, אמר רב נחמן: שיעורו לעשות טריפה הוא כדי שיכנס שם מטבע איסר לרחבו, שניתן להכניס ולהוציא בו איסר לרוחבו, יותר מגודל איסר כשלעצמו. אם נסדקה הגרגרת לאורכה, אמר רב: אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת שלמה למעלה, וחוליא אחת למטה — הרי היא כשרה.

אמרוה קמיה [אמרו את ההלכה הזו לפני] ר' יוחנן, אמר: מה חוליא ומה חוליא, מה מקום לענין זה של חוליה דקאמר [שאומר] רב? אלא אימא [אמור] כך: אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה — כשרה.

ומסופר, אמרוה בארץ ישראל קמיה [לפני] ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' יונתן הבבלי הכי [ממש כך], שדי שנשתייר בה משהו למעלה ומשהו למטה. אמר להו [להם] בהתפעלות: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא [יודעים חברינו הבבליים לפרש כטעם זה] שאמרתי?

ב תנא [שנה] ר' חייא בר יוסף קמיה [לפני] ר' יוחנן: כל הצואר כולו כשר לשחיטה, מטבעת הגדולה העליונה של הקנה עד למטה מול כנפי (קצוות) הריאה התחתונה. אמר רבא: תחתונה כוונתו — כשתולים את הבהמה ברגליה לצורך הפשטה, וראשה למטה, שהיא באמת העליונה, הקצה שלצד הראש. שאני אומר, שמקום השחיטה הוא כל אורך הצוואר בשעה שפושטת צוארה ורועה (אוכלת מן הקרקע) — ובלבד שלא תאנס, שלא ימשכו את הצוואר בכח, שאם שוחט בקצה התחתון של הצוואר — נמצא ששוחט בקנה מתחת למקום הראוי לשחיטה.

בעי [שאל] רב חנינא, ואיתימא [ויש אומרים] ששאל זאת רב חנניה: אם אנסה עצמה, כלומר, הבהמה עצמה התאמצה ומתחה צווארה יותר מן הרגיל, מהו? האם גם זה בכלל מקום שחיטה? תיקו [תעמוד] השאלה, שאין לה פתרון. מסופר, יתיב [ישבו] ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, נפק מילתא מבינייהו [יצא דבר מביניהם], כלומר, הגיעו שניהם למסקנה הבאה: אם אנס בסימנים, כלומר, משך ומתח בכוח את הקנה והוושט, ושחט בקצה התחתון של הצואר — הרי זו פסולה. אם ניקב הקנה למטה מן החזה — הריהו נידון כנקב בריאה, שנקב כלשהו בה עושה טריפה, ולא כנקב בקנה, ששיעורו בכאיסר (להלן נד,א).

כדי להבין הלכה זו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים], איזהו חזה שצריך לתת לכהנים מכל קרבן שלמים (ויקרא ז, לא)? זה החלק הרואה את הקרקע, ולא אזור הצלעות שבצדדים. וגבולותיו לאורך הם: למטה לצד הראש (שהוא למטה כשתולים את הבהמה ברגליה) — עד הצואר. למעלה, לצד הגוף — עד הכרס. וכן חותך שתי צלעות ראשונות (מכיוון הראש) משתי דפנות אילך ואילך (מכאן ומכאן), וזהו חזה הניתן לכהנים.

ג שנינו בין הטריפות: ניקב קרום של מוח. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: שני קרומים יש למוח, עליון (עבה יותר) הסמוך יותר לעצם הגולגולת, ותחתון דק, הצמוד למוח, והכוונה היא שניקב קרמא עילאה [קרום העליון], אף על גב דלא אינקיב תתאה [אף על פי שלא ניקב התחתון]. ואמרי לה [ויש אומרים] שאינו טריפה עד דאינקיב תתאה [שניקב גם התחתון]. אמר ר' שמואל בר נחמני, וסימניך לזכור: חייתא דמתנח ביה מוחא [שק שמונח בו המוח], שהוא הקרום התחתון.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אף שאין הקרום התחתון ניכר לעצמו, שהוא דק מאד, כנגדו בביצים (באשכים) הוא ניכר, שיש שם הבדל ניכר לעין בין גוף האשך עצמו לקרום התחתון. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: מוח — כל מה שבקדירה (בגולגולת, הנראית כקדירה הפוכה) נדון כמוח, התחיל למשוך, שנמשך כחוט דרך הנקב שבצידו האחורי — הרי זה נדון כחוט השדרה. ומהיכן הוא המקום שהוא מתחיל לימשך? אמר ר' יצחק בר נחמני, לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי מתפרש הדבר מפיו] של ר' יהושע בן לוי: כמין שני